וינייטות טיפוליות – מהקליניקה
רות נצר | 9/7/2021 | הרשמו כמנויים
חומרים אלה הם תערובת של מציאות ובדיה: הם באים. יושבים ומספרים. יש שנשארים לזמן קצר ויש לזמן ארוך. יש שהתמידו. יש שהסתלקו במהרה. כולם מספרים את סיפורם, כמו קוקיה שמטילה את ביציה בקן לא-לה כדי שמישהו אחר יגדל את גוזליה, מותירים בידי את הספורים.
*
יום אחד כשהעוזרת לא הגיעה, לא היתה לי ברירה וניקיתי בעצמי את הבית. תביני, עכשיו אני נשואה לאדם עשיר, אני לא צריכה להתאמץ לשום דבר. גם לא צריכה לעבוד. אבל כשהתכופפתי לנקות את הרצפה פתאם עלו בי תמונות איך כשהייתי ילדה הייתי מנקה את הבית של ההורים. זה היה מובן מאליו.
הייתי כמו לכלוכית. אף אחד לא אמר תודה. לא שמו לב אליו. לא, הם לא היו רעים. פשוט לא שמו לב אלי. לא הייתי יפה במיוחד ולא חכמה במיוחד, והתנהגתי יפה, אז יכלו להתעלם ממני. לא ספרתי להם על הציונים הגרועים, שלא יכעסו, גם לא ספרתי שהיה קשה לי בלימודים, כי לא האמנתי שיהיה אכפת להם. לא בקשתי שיקנו לי בגדים כי חששתי שיסרבו. מה פתאם שיקנו לי. הרגשתי שקופה, לא קיימת. בכיתה הייתי כמו הקיר. גם בעלי לא ממש רואה אותי.
לפעמים כשלא היו בבית והייתי לבד הייתי לובשת בגד יפה של אמא, ומסתכלת על עצמי בראי. להרגיש שאני משהו. אחר כך הייתי אשמה על זה, למרות שהם לא ידעו.
לא קראתי לאמא 'אמא'. קראתי לה 'היא'. אפילו עכשיו. חשבתי שהיא לא האמא האמיתית שלי. לפעמים הייתי מדמיינת שתבוא אשה ותדפוק בדלת ותגיד שהיא האמא האמיתית.
מה שעזר לי זה שסבתא היתה גרה קרוב. היא היתה קצת מוזרה. אשה בודדה. רכבה על אופנים והיתה אוספת בגדים ישנים שנזרקו ליד בתים. היה לה אוסף של בגדים ישנים, זה היה בית מלא זבלים. היא היתה סבתא זבלנית. חלק מהבגדים היו טובים והשתמשו בהם במשפחה. אפילו שהם לא ממש התאימו. זה לא שהיינו עניים. זאת היתה מנטליות כזאת. היו גם בגדים צבעוניים . היינו מתלבשות במחסן הבגדים שלה, כאילו שאנחנו צוענים. הכל היה ממוין לפי סדר – שמלות, מכנסים, עניבות, נעלים, כמו חנות. מלא הפתעות. כאילו שכל יום קרנבל. שתינו יחד... הייתי חברה שלה. למה את כותבת את מה שאני אומרת? זה ייכנס לתיק שלי? מי עוד יכול לקרוא את זה? מה הבעיה? שיחשבו שאני מוזרה, אבל בעצם דווקא טוב שאת כותבת את זה. שמישהו יקרא. שידעו שאני קיימת.
*
למה אמרו שאני צריך לדבר איתך? אני בכלל לא מכיר אותך. איך תוכלי לעזור לי. אתם לא מבינים. תראי, פעם חלמתי שראיתי את המבט של אלוהים. היה בו אור גדול. בכיתי מהתרגשות. הייתי שכור משמחה. ידעתי שזה הסימן. אבל הרופא נבהל ודחפו לי תרופות. הוא לא הבין. בגלל התרופות הפסיקו לי החלומות האלה. נפלתי לדכאון. כאילו שלא שמעתי בקולות שקראו לי, והחמצתי משהו. אני לא יודע מה. אבל היה בזה משהו אמיתי יותר מכל מה שאי פעם הרגשתי. אתם לא מבינים. אצלנו בפרס היו חלומות כאלה. מה את מבינה. איך את יכולה בכלל להבין אותי, רואים עליך שאין לך שגעון בשביל להבין את השגעון. רואים שאת מקבוץ. ככה, אפשר לראות. מסודרת כזאת. מה את כבר יודעת בכלל. אצלכם הכל היה ריבה ושמנת. מה את יודעת בכלל מהחיים. את מרובעת כזאת. מה את בכלל מבינה. אני רוצה פסיכואנליזה. לא סתם שיחות. נמאס לי משיחות. אני רוצה היפנוט שיוציא לי את השגעון. כל הלילה מדברים אלי בלי הפסקה. שיפסיקו את הקולות האלה, כל הלילה הם מדברים אלי בלי הפסקה. עכשיו הקולות נגדי. התרופות לא עוזרות. אני לא רוצה תרופות לשינה. ההיפך. אני צריך להשגיח על הקולות. שלא יהרגו אותי. למה הם רוצים לעשות אותי משוגע, לא סתם משוגע אלא משוגע של בית חולים. הם מדברים כמו רדיו בראש שלי. אני מקלל אותם כל הלילה וזה לא עוזר. בבוקר אני קם סחוט. מה את מבינה. איך אני יכול לעבוד אם בלילה אני לא ישן. בגלל זה אני לובש את הכובע כל הזמן, לשמור את הראש שלי, ובגלל זה אני לובש מעיל. לשמור. למעיל יש הרבה צבעים. זה מבלבל את הקולות. יום אחד אהרוג אותם, אל תפחדי אני לא אלים. אז מה את אומרת? איך את יכולה לעזור? סתם באתי לכאן. אף אחד לא יכול לעזור לי. בזבוז זמן. אני רוצה להבין את עצמי, להבין את ההתחלה, אבל למה שאדבר על עצמי? מה פתאם? נראה אותך, אפוא את גרה? יש לך ילדים? אחרי שאת שומעת כמה אני דפוק תביני יותר את החיים. תבואי לבית שלך, תראי את הילדים שלך ותגידי – ילדים חמודים, כמה אתם נהדרים! אז מה את אומרת? יש לי סיכוי? למה אסור לעשן כאן, תתחשבי בי, סיגריה אחת, את מעשנת? בטח לא. מה את מבינה. מה אני אגיד לך, דווקא היה מענין לדבר איתך.
*
כשהייתי ילדה הייתי גונבת אוכל מהמקרר, וגנבתי מבתים של חברים שלי. עכשיו אני גונבת מחנויות. במיוחד בייגלה. כל יום אחד. אחר כך אני אשמה. אבל זה ממכר: להיות אשמה, ולנצח את כולם כשאני לוקחת בגנבה. מוזר שאף אחד לא תפס אותי. אני רעה. כשהייתי תינוקת בכיתי כל הזמן. הייתי רעה. אמא לא ידעה מה לעשות אתי. בעצמה היתה קטנה וחלשה. בכיתי כל הזמן והיא לא יכלה לסבול אותי. אז למה באתי הנה? כדי להיות טובה.
איך החזקתי מעמד? היה לי מקום סודי, בית הרוס בקצה הפרדס במושב שבו גרנו. הייתי יושבת שם, מדברת עם החתולים והצפורים, מסתכלת על האור שעובר בין העלים והעצים. שם היה לי שקט.
אנשים יכולים להגיד עלי שאני אחת שאוהבת את עצמה, הם לא יודעים שאני נושכת את הידיים שלי ובגלל זה אני בשרוולים ארוכים כל הזמן. ולא יכולה להפסיק. בעלי נושא אותי על כפיים, כמו שאומרים, הוא נורא אוהב אותי. כמה שהוא אוהב אותי זה לא שווה, כי הוא לא יודע כלום. מה שספרתי לך עכשיו בפגישה הראשונה הוא לא יודע. ולא ידע אף פעם. את מבינה, איך האהבה שלו שווה אם הוא לא אוהב את החטאים שלי שהוא לעולם לא ידע?
*
אם אני יודע למה באתי? כן, אני יודע למה באתי, אבא אמר שאני צריך ללכת אליך, לדבר. כאן את גרה? מי צייר את הציורים האלה שעל הקירות? יש כאן אשה בציור הזה, ככה לא מציירים אשה, למה יש לה פנים חצויות, או כפולות? את יודעת, העניין הזה שאני בא אליך זה בגלל שאני נורא מתגעגע לאמא שלי. היא מתה. לפני שנתיים. אני כבר לא יכול לסבול יותר. אני רוצה לחזור אליה. לשמים. אבא רוצה לעזור לי וקשה לו. יש לו הרבה עבודה. כל היום במוסך. בכלל, מה הוא מבין בילד בן תשע? האח הגדול שלי סגור נורא ולא אוהב לדבר. ואני אוהב לדבר. אבא כבר לא יכול להקשיב. אני מדבר כל הזמן, עד שנמאס לו והוא אומר לי להפסיק לדבר. את מקשיבה? אני מקוה שתהיה לך סבלנות אלי. בכל אופן התמונה הזאת של האשה הזאת, לא ברור לי אם היא טובה או רעה. זאת הבעיה. אולי היא סובלת. כי למה הפנים שלה חצויות? אני רואה כאן עוד תמונות. יש כאן שד שחור כזה. אבל בתוכו יש כדור של אור. ככה אומרים אור בקצה המנהרה. כמו אוצר במערה. זה בהתחלה הפחיד אותי. עכשיו כבר לא, כי אני מסתכל על האור בפנים. והצילום הזה? נראה לי כמו עור חשוף מתחת לקליפה. מה זה? קליפה של עץ? מי צילם את זה, ממש כמו עור פצוע. זאת קליפה של עץ שהתקלפה? מעניין אם העץ יצליח להצמיח קליפה חדשה. ומה הצילום הזה? נראה כמו זכוכית שבורה. אז למה צריך את זה כאן? בכל זאת אני רואה שהיא לא לגמרי שבורה, כי כל החלקים של הזכוכית נשארו ביחד. מי צילם את זה. איך הזכוכיות מצליחות להיות יחד למרות שהן שבורות? זה קצת כמו פלא. והכי משונה שזה גם יפה. זה כמו תקוה. שאפשר להחזיק מעמד. זה דווקא מוצא חן בעיני. את חושבת שגם אני יכול לצלם? אולי במקום לשבת כאן נצא החוצה ותלמדי אותי לצלם?
*
ערב חורפי. ברדיו שיר יווני. הרוח בחוץ טופחת. התנור בוער. חם וטוב בבית.
הטלפון מצלצל.
- הלו? רות? מה שלומך?
- תודה ... מי מדבר?
- דויד...
הקול הדובר אינו מוכר. קול מונוטוני, כבד, גולמי, עילג ההססן, תמוה. אני חושדת בקול המעורפל הזה. מנסה להרוויח זמן, תוהה אם לא מוטב לסגור את הטלפון.
- מי אתה?
- נכון שאת גרה בבית פרטי? נכון שיש לך גינה? נכון שאת גרה ברעננה? ונכון שיש לך ילדים?
- מניין אתה מכיר אותי?
- פעם נפגשנו. הייתי אצלך.
- מתי?
- לפני עשרים שנה.
- בן כמה היית? הייתי בן שמונה.
- ועכשיו?
- עכשיו אני בן שלושים וחמש.
- למה היית אצלי?
- הייתי לשחק. עם ההורים שלי. הייתי בא אליך.
- כמה זמן באת אלי?
- כמה פעמים.
- אפוא אתה גר?
- ההורים שלי גרו בפתח תקוה. אבא שלי כבר מת. ואני גר במוסד. אמא שמה אותי במוסד. היא לא יכולה לטפל בי.
הוא אומר את שם המוסד ואני מזהה אותו כמוסד ידוע לצעירים-מבוגרים עם בעיות התפתחות.
אני לא מצליחה לזכור במי מדובר.
במעורפל אני נזכרת בזוג מבוגר שבאו עם ילד לאבחון למספר מועט של פגישות. לפני כל כך הרבה זמן.
הידע האבחוני של אז היה מוגבל כל כך.
- למה אתה מצלצל אלי? למה אלי? איך זכרת אותי?
- זכרתי. חיפשתי בספר טלפונים. נכון שאת נולדת ב...
הוא אומר תאריך קרוב לתאריך הנכון.
- נכון שבעלך נולד בתאריך...
הוא אומר תאריך קרוב לתאריך הנכון.
- והילדים ב...
האם מדובר בהפרעת התפתחות בספקטרום האוטיסטי? היום יודעים לזהות מה שאז לא ידעו. גם לא ידעו לטפל.
אני חשה בדידות גדולה.
איך עלה בדעתו לטלפן אלי אחרי עשרים שנה? הלא בסך הכל היה אצלי פעמים בודדות.
האם לא היה מאז אצל שום מטפל אחר שנקשר אליו?
האם אין לו כתובת כלשהי לדבור?
- מה שלומךָ עכשיו?
- בסדר. טוב. שלום.
הוא מנתק בפתאומיות.
אחרי שבועיים הוא מצלצל שנית.
קול בודד ממרחב אין-זמן, שמבקש כל כך מעט.
השיחה חוזרת על עצמה.
הוא בודק אם אני מכירה אנשים שהוא מכיר. מנין לי להכיר אותם?
במוסד שהוא נמצא בו גר בחור אחד שהוריו גרים סמוך אל ביתי.
איך הוא יודע?
- מה אתה עושה במוסד?
- אני עובד במפעל של חלקים שמחברים.
- ומה עוד?
- אני בחוג זמר. טוב. שלום.
השיחות הקצרות שבות ונשנות פעמים אחדות, בהפרשים של שבועות וחודשים.
אותה תבנית של בידוק תאריכים. אותן שאלות. אותן אמירות. תמיד מסיים בחטף.
ואז חדל לטלפן.
עברו מאז עשרים שנים.
*
אם יום אחד תכתבי ספורים מהחדר הזה, אז תכתבי את הספור שלי. את כותבת? אני מתארת לעצמי שכן, כך זה נראה לי. לא יכולה להגיד למה, זה לא ההקשבה שלך, זה משהו אחר שאני לא יודעת מה. בכל אופן, מה שקרה בחיים שלי זה כמו ספור. לא סתם ספור, אלא ספור בלתי אפשרי, לא מציאותי. אבל מה, אפילו שזה לא מתקבל על הדעת זה דווקא מרגיש לי אמת לגמרי ומשכנע, וזה לא שהמצאי לעצמי ספורים. אני דווקא עם ארבע רגליים על האדמה. למעשה, למדתי על החיים מספורים. זאת אומרת, מפתגמים. בקושי גמרתי תיכון. לא באמת למדתי. ההורים שלי היו אנשים שלא הכינו אותי לחיים. אז למדתי מפתגמים על החיים. הפתגמים היו יותר חכמים מההורים שלי.
אבל הכל במציאות. תמיד הייתי בלי פנטזיות ובלי רמאות עצמית. אז ככה, הכל התחיל לפני עשרים וחמש שנים. התחתנתי ולא הצלחתי להכנס להריון. ניסינו טיפולים. אז לא היו טיפולים כמו היום. לא הצלחנו. ואז יום אחד חלמתי שבידיים שלי תינוק עם עיניים כחולות. חודש אחר כך בא הריון ונולד התינוק עם העינים הכחולות האלה. משוש לבי. ילד נהדר, טוב ועדין.
לא יצאתי לעבוד. אמרתי לעצמי לצבור שעות אמהות. להיות בבית כמה שאפשר איתו. הרי הזמן חולף כל כך מהר.
כשהילד היה בן עשר היינו אמורים לנסוע לאפריקה לצרכי עבודה של בעלי. משהו נתקע לי בראש שחייבים להיות כאן בנובמבר הקרוב. ראיתי תמונה של בית -חולים. איזה בית חולים יהיה באפריקה? אפשר לסמוך עליהם? התעקשתי ונשארנו בארץ.
תאמיני או לא, כך היה. בנובמבר הילד שלי חטף חום גבוה וכאבי בטן קשים. לא ידעו מה יש לו. התעקשתי ואמרתי אפנדציט. ניתחו ובאמת היה אפנדציט מודלק. ככה עזרו לי להציל אותו. מי ששלח את הידיעה הזו. והוא גדל עלם חמודות. מוצלח. ילד טוב. בן טוב. הלך לצבא. היה בקורס בצבא. לא מסוכן בכלל. יום אחד תליתי כביסה ופתאם ראיתי תמונה של קבר. בית קברות. במקום מסוים ובכוון מסוים, ועליה שמו. נבהלתי נורא. אז אמרתי לעצמי שאולי ככה זה אצל אמהות שמדמיינות דברים איומים מרב פחד. את הכי גרוע. רציתי לנסוע למחנה הצבאי. אולי הוא זקוק לעזרה. אולי אני יכולה לעזור. אולי מזהירים אותי שוב כדי שאציל אותו. אבל מי יתן לאמא נודניקית להכנס למחנה צבאי סתם ככה בלי סיבה ולא ביום של בקורים? והוא , בוודאי יתבייש באמא שלו שרצה אחריו עד קצה הארץ. לא נסעתי. למחרת מצאו אותו הרוג במחנה. עד היום לא מבינים מה קרה. החיים שלי נגמרו. אני לא מאשימה אף אחד. גם לא את עצמי. הודיעו לי שיבוא והודיעו לי שיבואו לקחת אותו. פעם אחת הודיעו לי שאוכל להציל אותו, ואחרי שנגמר הזמן שלו – הוא נלקח. והרי בכלל הייתי אמורה להיות בלעדיו כי לא יכולתי להיכנס להריון. זה שקיבלתי אותו ל 19 שנים זו היתה מתנה זמנית. עכשיו נשארתי עם כאב שאי אפשר לסבול. לפעמים אני מרגישה שהוא נמצא אתי. פתאם הנורות מתחילות להבהב. נוכחות כזאת. ואז אני אומרת תודה.
אבל לא בגלל זה באתי לכאן אליך, בכלל באתי בגלל דבר אחר, על הסיבה למה באתי אספר בפעם הבאה...
*
חזרתי אתמול מאיטליה. כשעמדתי מול פסל הפייאטה בפירנצה, הפסל של מריה שאוחזת בישו שהורידו מהצלב, הייתי המום. חשבתי לעצמי, האיש שפיסל אותה, מיכלאנג'לו, נכון, כנראה שהוא זוכר אמא שחיבקה אותו. אני לא. אבל אחר כך ראיתי שמריה כמעט בכלל לא מסתכלת עליו, כאילו מביטה למקום אחר, אולי בעצם עסוקה בהרגשות שלה, ולא באמת בו, דמות ערטילאית כזו... אולי הפָּסַל רק דמיין מה רצה שיהיה, שתהיה שם אמא שמחבקת אותו, כאילו הוא חוזר אליה, פצוע, מת, גמור.
אותַך בוודאי חיבקו, כי אני מרגיש שאת כאילו מחבקת אותי במבט שלך. רק מי שקיבל יכול לתת לאחרים, ככה אני חושב. הייתי רוצה להיות שם במקומו. לא באמת פצוע ומת כמו ישו אלא ככה בחיק של אמא. אמא שלא הייתה לי. מוזר שהגוף שלי לא זוכר חיבוקים. זה יכול להיות שלא חיבקו אותי? למה אני לא זוכר? את אומרת שאפשר להמציא זכרון שרוצים? איך אני יכול להמציא משהו שאני לא מאמין בו? אני בכלל לא מאמין שרצו אותי בכלל, אז איך יכלו לחבק אותי? הסתכלתי בישו הזה, ורציתי להיות במקומו, והתביישתי בעצמי שאני רוצה להיות מסכן כזה, חלש, מושפל, וקרבן של אלימות, ורק שאיזו אמא כזו תחבק אותי באהבה מלאכית כזו, על ברכיה... הפסל כל כך יפה, שזה היה מבייש לחשוב שאני מתפעל מהיופי של פסל של סבל כזה, את אומרת שאת דווקא מבינה את זה? נו, טוב, אז מה תגידי? זה הרי המקצוע שלך להבין. אז אולי זה להבין ב"כאילו". איך את יכולה להבין באמת. מי בכלל יכול להבין. איך אני יכול לתת בך אמון שאכפת לך באמת, הרי אחָרַי באים עוד פציינטים. לפעמים אני מחכה ברחוב, לראות אם בא מישהו אחרי או לא. ומרגיש איך את בוגדת בי עם אחרים. וכבר אחרי שאני יוצא מכאן את עם אנשים אחרים ושוכחת אותי.
*
כבר הייתי פעם בטפול. בגלל חרדות. הטפול עזר לי. למעשה, לא באתי לטפול. אולי באתי בכלל רק לשיחה אחת. באתי כדי לספר משהו שלא ספרתי ורודף אותי. לספר ולהיפטר מזה.
אולי תחשבי שזה טריויאילי, אבל זה ממש לא. אז הספור הוא על הלידה של הבן שלי לפני שלושים שנה. כן, כן, עבר הרבה זמן ואני עדיין לא סולח לעצמי.
כשנכנסתי לחדר הלידה מידי אחרי שנולד, אז הרי לא הרשו לבעלים להיות עם האשה, אלא רק אחרי כן הירשו להיכנס , וראיתי את התינוק , התחושה הראשונה המיידית שחלפה בי, כמו ברק, היתה: "אוי ווי, הוא דומה לאבא שלי".
ואת אבא שלי לא אהבתי. כי היה עלוב כזה, קורבן של החיים, לא מתמודד, היה הולך שפוף, שותק, סגור, לא מוצלח כזה, הרוויח מעט, היה בעל מלאכה, מתקן מכשירי חשמל. לא הכי מוצלח. לא בגלל שלא היו לו כישורים אלא בגלל שלא ידע ליצור קשר חביב עם אנשים. היה לו חוסר בטחון כזה, לא הביט לאנשים בעינים, דיבר באופן עניני, כמו מוכר ללקוח. למה שאנשים יבואו אליו שוב? הרי יש עוד מתקני מכשירים חוץ ממנו. תראי, הוא לא היה איש רע, גם לא פגע בי. כלומר, לא ממש, באמירה פוגעת או משהו כזה. אבל התביישתי בו. תמיד. בעצם, הבעיה היתה שהוא בכלל לא היה. מין איש כזה שלא היה. לכן התבישתי בו ליד ילדים אחרים בבית הספר. התרחקתי ממנו. כל חיי השתדלתי להיות מוצלח וחברותי, לפחות לשחק כאילו אני כזה. שלא ידעו.
אני יודע שתגידי לי שאף אחד לא אשם במחשבות שלו. אני אומר את זה לעצמי. אבל באיזשהו אופן, ההרגשה הזו שחלפה בי, שהבן שלי דומה לאבא שלי, גרמה לי לא באמת להרגיש כלפיו כמו אבא ששמח ומאושר וגאה בבן שלו. יש כאלה שמתמוגגים מילדים שאני לא רואה בהם שום דבר נחמד. אפילו מכוערים. הרי הורים לפעמים מסתנוורים מהילד שלהם.
אבל אני הרגשתי שמשהו בי מתכווץ מול התינוק הזה, הבן שלי, והרגשתי אשם על זה. גם עכשיו. כי אולי בגלל זה הוא באמת נהיה כמו אבא שלי, לא חברותי, לא מסתכל לאנשים בעינים, לא מעריך את עצמו.
וזה לא דבר שאפשר לתקן, העבר כבר היה. ולמרות שאני כביכול לא אשם שהוא באמת דומה פיזית לאבא שלי, יש לי כל הזמן הרגשה שהמחשבה הזו גרמה לו להיות כזה. כמו מחשבה של עין רעה, כמו מין מחשבה פרימיטיבת כזאת כאילו שהמחשבה שלי משפיעה על מה שיהיה. אני בא לדבר על זה עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כי נולד לו בן, שהוא הנכד שלי , והוא כבר בן שנתיים ועכשיו אבחנו אותו ב'ספקטרום האוטיסטי', פתאם אני נבהל, אולי זה בכלל הגן של אבא שלי, ואז לא ידעו לקרוא לזה בשם.
את מבינה, אף פעם לא דברתי על זה. גם לא עם אשתי. כי התביישתי. וגם הרגשתי אשם. זה הילד שלה, סוף סוף בן אחרי שתי בנות. ואיך אני יכול לחשוב ככה. היא דווקא אהבה אותו וטיפלה בו יפה, אבל היא היתה בדכאון אחרי הלידה, אני לא יודע למה, הרי כל כך רצתה בן. למעשה גם אני רציתי בן. את אומרת שאולי גם לה יש חלק במה שהתפתח מהילד הזה? אבל מצד שני, הרופאים אומרים שגן אוטיסטי לא שייך בכלל להתנהגות של ההורים. זה מה שמבלבל אותי. את מבינה, אצלנו במשפחה תמיד הבעלים אשמים.
