החיים שרוחשים בפרשת 'ויחי'
רות נצר | 8/1/2012 | הרשמו כמנויים
בפרשת 'ויחי' שקראו השבוע, יעקב אומר לבני משפחתו: "אני נאסף אל עמי קִברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי" – מערת המכפלה שבה קבורים אברהם, שרה, יצחק, רבקה ולאה.
כשקראתי את הפסוק הזה נזכרתי שלפני שנה, שנה לפני מותו, אמר חנן פורת, שידע את חומרת מחלתו, בראיון: "אני נאסף אל אבותי". הוא דיבר בלשון הווה. כמו יעקב. כביכול – ההיאספות מתרחשת לא ברגע המוות אלא כתהליך לקראת. בזמן הווה.
במילה נאסף כלולה המלה סוף.
וגם היאספות, היכללות; הוא נכלל עם אבותיו. זו ההיכללות בגדול מאיתנו. וגם היאספות אל המערה והיכללות בה. זו מערת המכפלה – של אבותיו – כביכול הוא שב אל חיק אבותיו.
גם אסיף מהדהדת כאן – עונת אסיף התבואה והפירות. כביכול, הנפש הנפרדת הבשילה ונאספת אל המערה – אל ההיכל העליון.
במלה נאסף יש גם סף. כלומר, המוות הוא סף מעבר לקראת אופן קיום אחר.
משום הקושי במעבר אל המוות מספרים לנו על כארון במיתולוגיה היוונית שמעביר את המתים בסירתו אל העולם האחר. וגם האל הרמס, אל המעברים, מוליך את הנשמה במעבר האחרון.
פרשה זו שמספרת על מות יעקב, נקראת 'ויחי': "ויחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה". ואז מסופר על הברכה לבניו ועל מותו. כביכול, חייו ממשיכים גם במותו. וזו אולי משמעותה של הברכה של האב בטרם מותו – הוא מעביר את ההברכה-המתנה שלו לבניו, שתמשיך ותחיה בנפשם גם הלאה. גם משה מברך את בני ישראל בטרם מותו.
ברכת האב לבניו, בה האב שם את כפות ידיו הפתוחות על ראש בניו ובנותיו, מקובלת בטקס ההבדלה, טקס הפרידה מהשבת. התרבות יוצרת טקסים במצבי מעבר, מעברי הזמן ומעברים בחיי היחיד, כדי להקל על חרדת המעבר ולאפשר אותו. טקס הברכה הינה אפוא טקס מעברי של פרידת האב מבנו ומהחיים. על ידי מתן הברכה האב מעניק לבן מעין ציר של וודאות שמאפשר לעמוד בפרידה, ומאפשר גם ציר של וודאות להמשך חייו, ובאמצעותם האב ממשיך להתקיים בבנו. הברכה עצמה היא כעין אוביקט מעברי שמייצגת את האב ותמשיך להתקיים בנפש בניו מכאן והלאה.
כשהייתי בת עשר קבלתי מהורי ספר דק שכתובה בו מגילת רות, מאוירת ברישומים רגישים של אנה נוימן. בפתח המגילה כתב לי אבא ברכה שמבוססת על הברכה מתוך מגילת רות, והיא מלווה אותי כל חיי. ומכאן השיר הקצר שכתבתי:
אבי אמר
ברוכה את לה' בתי
כרחל וכלאה
אשר בנו שתיהם את בית ישראל
ובחוליו לא אמר
ברכה נחשבת לבעלת כוח, כמו קללה. שתיהן שייכות לשכבה קדומה בנפש של חשיבה מאגית, לפיה מלים, מחשבות ומעשים מסוימים יכולים להשפיע על העולם המציאותי. למעשה, כוח ההשפעה הוא בכוח הסוגסטיבי שמשפיע על תחושת האדם.
בהתחלה יעקב לא קורא לדבריו ברכה, אלא: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרָא אתכם באחרית הימים", כלומר כעין נבואה. כאמירה מעצבת גורל. אבל בסוף דבריו נאמר, ולא מפיו, אלא על ידי המספר: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם."
דברי העומד על סף המוות, הסף המאוּים והקדוש כאחד, נחווים בעלי תוקף עליון, כדברי מי שאומר דברי קדושה מוחלטים. בעיקר דברי ההורים או מנהיגים רוחניים המצטרפים אל האבות הקדומים בעולם הבא, דהיינו, בעולם הארכיטיפי. כדוגמא, לפי המסופר, גיתה השיב את רוחו, כשהוא מסנן מבין שפתיו הרוטטות :"עוד אור". בקשת האור המוחשי נהפכה כך לבקשת אור עליון, של מי שעומד לעבור אל האור העליון במותו.
ברכה משמעותה להעביר שפע ממקור עליון לבריכה שבה היא נאגרת. המברך נחווה כבעל כוח להעביר את הברכה ממקום עליון אל המבורך. כעין שליח, מתווך, כצנור דרכו הברכה עוברת.
יעקב מברך ומבורך. יעקב מקבל ברכה מהאל והמלאך, והוא גם המעניק ברכה . שהרי הוא מברך את בניו ואת בני יוסף. כך הוא מבורך ומברך. כפי שכל מבורך אמור לברך, להעביר את הברכה שקיבל הלאה. כפי שאלוהים אומר לו בהתגלות הסולם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" .
זה מזכיר לי את דברי הרב אשלג, שהקבלה מתארת את עשר הספירות כך שכל ספירה מקבלת שפע מלמעלה ומעניקה לספירה שתחתיה. וכך לדעתו, האדם הבשל אמור לעבור משלב של מקבל לשלב של מעניק. בוודאי שיעקב שכבר קיבל את ברכת האל, והוא בסוף חייו, בשל להעביר הלאה את הברכה.
בברכת יעקב לבני יוסף בפרשת 'ויחי', יעקב אומר: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים". בברכה זו שנהייתה חלק מתפילת 'שמע' שלפני השינה, אנו שומעים שיעקב מזהה את האיש שנאבק בו במעבר יבוק כמלאך גואל. למעשה ברכתו היא שמלאך זה, אשר באמצעות המאבק מוליד הברכה, איפשר לו להיפגש עם עשיו עם כוחות מועצמים, וכך גאל אותו, ימשיך ויברך את נכדיו. באופן כזה יעקב מעביר את הברכה שקיבל הלאה.
יעקב גם בוחר ונבחר. הוא נבחר ליעודו כנבחר האל, והוא בוחר בבני יוסף שיהיו, בהמשך, בפרשת 'ויחי', מבורכים כבניו. הוא גם בוחר בבנו הצעיר של יוסף, במקום הבכור, לקבל את הברכה.
מרשימים הכוח והיופי הפואטי של הברכה אצל יעקב וגם אצל משה. לברכה איכות שירית שאינה מאפיינת את דבריהם כל ימי חייהם. כאילו האבות עומדים על סדק החיים, על סף המעבר, וממנו בוקעים כוחות עמוקים והשראה שבאה מהמקום האחר שהאדם עומד בפתחו. ברכות אלו מלאות דימויים ועוצמה פואטית.
אני רוצה להתעכב על ברכת יעקב ליוסף. בברכה העשירה הזו, שגם בה מגלה יעקב את יחס האיפה ואיפה שלו, את העדפתו את יוסף, בין השאר יעקב אומר: "ברכת שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת". וכוונתו לברכת פריון לאדמתו, מגשמים משמים וממי תהום שמתחת לאדמה.
אבל אני "שומעת" כאן את הדהוד הפסוק שבספור בראשית, "לפתח חטאת רובץ". והרי לפתחו של יוסף רובצים תהום חטא היהירות שבחלומותיו, וחטא הבאת דיבת אחיו רעה לאביו, וחטא, "ההתעללות" שלו באחיו שמגיעים למצרים והוא מאשים אותם בגנבה. ומעבר לכל זה, גם את חטא אחיו שרצו להמיתו והתעללו בו. והרי בכל אלה תהום רובצת מתחת הספור של יוסף ואחיו.
וגם מהדהדים כאן תהומות הבורות אליהם נזרק יוסף, ותהום המעמקים ששלחו לו את חלומותיו, ושלחו לו את היכולת לפרש חלומות. ברכת אביו היא, אפוא, שתהומות אלה יהיו לו מעתה מקור ברכה.
הרהרתי בשמו – יוסף ובמשמעותו. ואחרי כל זה כתבתי "מכתב" ליוסף:
יוסף, אפילו עכשיו, כשפרעה נותן לך את מרחבי ארצו,
כשבניך בגרו, ואחיך מתרפסים לפניך, ואביך על סוף מותו –
עדיין אתה זקוק שאביך יוסיף לך את ברכתו,
ושיוסיף לך האל את ברכת השמיים ותהום רובצת –
כי אתה היודע את בוגדנות ההצלחה, שכל יום מישהו;
אחיך, אשת מלכך, עלול להפיל אותך שוב לתהום הבור
ממנו הגיחו חלומותיך ופשרם. ולמרות שהבאים אחריך
כינו אותך 'צדיק', אתה היודע את תהומות לבך המקנאים הנוקמים –
יודע שאינך טוב מאחרים – יפה, אהוב, שנוא נוטר, שולט בסובבים אותך,
לא שולט בגורלך –
יוסף, יוּסוּף, בכור לאמך האהובה רחל , עודך זקוק לברכת האל.
