היוצר כעד, הפסיכולוגית כעדה
שפיות זמנית | 11/1/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"המאזין לסיפור של כאב אנושי קיצוני, של טראומה נפשית אנושה, בעצמו נדרש להתמודד עם מצב שאין דומה לו. למרות שלרשותו די תעודות, ראיות חומריות קשות ורסיסי זכרונות של כאב גדול, בסופו של דבר הוא מחפש אחר דבר מה שלאמיתו של דבר אינו קיים עדיין, תהודה שטרם נרשמה. טראומה אנושה מעכבת את רישומה; כתוצאה ממהלומת המחץ שלה, מנגנוני ההתמודדות והתיעוד של הדעת האנושית אינם מתפקדים. הסיפור של הקורבן – עצם התהליך של נשיאת עדות על טראומה אנושה כזו – ראשיתו בעדות על העדר, על אירוע שטרם הגיע לכלל קיום, למרות טבעה הקיצוני והבלתי מרפה של המציאות שבה התרחש. בעוד שראיות היסטוריות לאירוע מחולל הטראומה עשויות להימצא בשפע, וגם תעודות לא קשה למצוא, הטראומה עצמה – כאירוע במונחי הידיעה האנושית ולא פשוט כמכה ניצחת – טרם זכתה לעד של ממש, טרם הובאה אל מחוזות ההכרה. הפצעת הסיפור, בנופלו על אוזן קשבת, היא לפיכך התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, ואת ה"ידיעה" של האירוע. למאזין יש אם כן חלק ביצירת הידע מחדש. העדות על טראומה כוללת לפיכך את השומע, שהוא, אפשר לומר, הלוח הריק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".
[פיסקת הפתיחה של המאמר "נשיאת עדות או תהפוכות ההאזנה" לדורי לאוב, בתוך "עדות", שושנה פלמן ודורי לאוב, ע"מ 67]
סרטו החדש של שלומי אלקבץ, "עדות", מבוסס על רעיון פשוט – עדויות שמסרו תושבים פלסטינים וחיילים ישראלים אודות אירועים שהתרחשו בגדה המערבית ובעזה מוקראות-משוחקות על ידי שחקנים מקצועיים. התוצאה מצמררת, ומספרת לנו גם משהו על נתינת עדות ושמיעתה.
"בשלב מוקדם מאוד קיבלתי תחושה של גועל" מספר אלקבץ בראיון ל"הארץ". במקום להפוך אותי למאזין עמיד יותר, הקריאה של כל כך הרבה עדויות רק הגבירה אצלי את שאט הנפש, את הדחייה, גרמה לי לרצות פחות ופחות להתמודד עם החומרים האלה. עד מהרה הבנתי שכאשר אתה קורא עדויות כאלה, אתה נהפך לעד בעצמך. אתה שואל את עצמך כל הזמן זה אמיתי? זה נכון? מי אימת את זה? אתה שוב ושוב עובר תהליך כזה של דחייה".
האם כפסיכולוגיות, ששומעות לא פעם מאנשים על חוויותיהם הקשות, אתן יכולות להזדהות עם המחשבה על עצמכן כעל עדות?
קטע קצר מתוך הסרט:
