"והנה חלפו החיים ללא רווח וללא תענוג" - על זיקנה והחמצה
רועי סמנה | 23/4/2021 | הרשמו כמנויים
מספרים* על נזיר בודהיסטי שהיה נוהג לפתוח את הדרשות שלו במילים "אחיי ואחיותיי ללידה, להזדקנות, למחלה ולמוות"**. אני אומנם אינני נזיר בודהיסטי, אבל חשוב לי לציין שהמילים שאני רוצה לומר לכם היום נכתבו באותה רוח של שותפות גורל.
***
לפני מספר שנים הוזמנתי להופיע בפני חוג בית לגילאי 70 פלוס עם הרצאתי לקהל הרחב על FOMO – הפחד מהחמצה. לקראת סיום, בשלב השאלות מהקהל, העירה אחת המשתתפות שהיה ערב נעים ונחמד אבל ההרצאה רלבנטית בעיקר לצעירים מאחר והם, הקשישים, כבר מסופקים, שמחים בחלקם ושלמים עם מה שהשיגו. "לא, לא, לא", קפצה משתתפת אחרת, "על מה את מדברת? אני וחיים כל הזמן מסתכלים בפייסבוק על חברים שלנו חוגגים בחוץ-לארץ או מטיילים בשבתות בצפון ומרגישים כ"כ זקנים לעומתם... זה הכי רלבנטי עבורנו!"
ניצה ירום, קולגה וחברה יקרה שלי, מייצגת עבורי אנשים שלהם הפחד מהחמצה הוא אכן לכל היותר זיכרון רחוק, אך רבים מהמטופלים בני הגיל השלישי שפגשתי משתייכים לאותה קבוצה העסוקה בהחמצות: אלו שהיו ואלו שעכשיו ואלו שעוד יגיעו. זה אולי לא מפליא, בהתחשב בכך שמהזקנים של היום יש הרבה יותר ציפיות למימוש עצמי מאשר מהזקנים של פעם. בעוד שסבתי ז"ל עסקה כבר באמצע שנות החמישים שלה בעיקר בסריגה ובייביסיטינג על הנכדים, נדמה שמרבית בני השבעים שאני מכיר כיום ממלאים את זמנם בפעילויות העשרה ופנאי, חלקם אף באופן בולמוסי.
***
במחזה 'אשכבה' של חנוך לוין, המתבסס על סיפורי צ'כוב, מבכה גיבור המחזה הזקן את שנות חייו המוחמצות: "ואני משתומם, לא מבין, איך זה שבמשך חמישים שנותי האחרונות לא באתי אפילו פעם אחת אל שפת הנהר; מחוץ לביקתה, מחוץ לארונות המתים, ממש מעבר לחלון, היה עולם גדול, מרהיב, ואני לא ידעתי... והרי זה נהר הגון, לא נחל של מה-בכך... אפשר היה להקים כאן מפעל דיג, ואת הדגים למכור על הגדה, במסעדה שהייתי פותח לתיירים, ואת הרווח יכולתי להפקיד בבנק ולקבל אחוזים... היה עדיף על ארונות מתים... ואווזים אפשר היה לצוד, לפטם ולשחוט, וגם לשלוח את הפלומה על הנהר לבתי מסחר לכסתות בעיר הגדולה, ואם נצרף את הכל יחד, גם ארונות מתים, גם דגים, גם ברווזים, גם כסתות – הרי היה מסתכם בהון תועפות... איזה הפסדים... איזו החמצה... והנה חלפו החיים ללא רווח וללא תענוג, אבדו, מאחורַי הפסדים בלבד, והם נוראים כל-כך, נוראים עד כדי צמרמורת... למה כרתו את החורשה ממול? למה אין כבשים במרעה? למה לא ריחמתי כל חיי על אשתי אפילו פעם אחת?"
תומס אוגדן, בספרו 'להשיב חיים שלא נחיו', טוען שקיים אצל כולנו צורך אוניברסלי להשיב לעצמנו את החלקים מעצמנו שאיבדנו, את החיים שהוחמצו, למצות את הפוטנציאל שטמון בנו ולא הגיע לכדי ליבלוב. אך בעוד שלאדם הצעיר יש, עקרונית, שנים רבות לפניו לנסות ולאתר ולאחזר את אותם חלקים אבודים, אצל הסובייקט הזקן חלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם. אט-אט מחלחלת בו עם הגיל ההבנה ששעון החול אוזל והוא מתחלחל, מה שיכול להביא לתחושת דחיפות גדולה או, במקרים מוצלחים פחות, ליאוש גדול.
***
ישנם שני סוגים בסיסיים של חרטה: חרטה על עשייה וחרטה על אי עשייה. מעשים שעשינו ולא היינו צריכים לעשות, טוענים חוקרים, מעוררים חרטה בטווח הקצר. אך החרטה על אי עשייה, הקשורה הדוקות לתחושת ההחמצה, היא ארוכה ומתמשכת. מאחר וההזדמנויות לתקן התנהגויות שעוררו חרטה פוחתות עם הגיל, חוקרים מצאו כי אצל קשישים עם נטייה לייחוס פנימי נמצאה מידה גבוהה של חרטה ומחשבות חודרניות, בעוד שאצל מבוגרים-צעירים הנטייה לייחוס פנימי תרמה לשינוי אקטיבי בהתנהגות מעוררת-החרטה. מהבחינה הזו, תהליך הבחינה העצמית המאפיין פסיכותרפיה, ובוודאי פסיכותרפיה פסיכואנליטית, הוא מורכב במיוחד עבור קשישים. ההבנה העמוקה שדברים לא פשוט "קרו לי", שאני אחראי במידה רבה לכשלונות ולפגמים בחיי, יכולה להיות מציפה במיוחד עבור מי שהאפשרות לשינוי אקטיבי במציאות היא מוגבלת עבורו. יתרה מכך, ההתנגדות לשינוי, שהיא אינהרנטית אולי בכל טיפול, עולה ביתר חריפות כאשר המטופל או המטופלת צריכים להתמודד עם ההכרה בכך ששנים רבות החמיצו את ההזדמנות לחוות או לפעול אחרת. נדרשת מידה רבה של חמלה עצמית כדי לשאת את החרטה והאשמה, את הלב הנחמץ על ההחמצות, מבלי לברוח מהתמודדות עם המציאות או מהטיפול.
אדם פיליפס מזהיר שאם ניתן יותר מדי מקום לתחושת ההחמצה, חיינו יהפכו לרקוויאם מתמשך לצרכים שלא סופקו, לתשוקות שהוקרבו, להזדמנויות שלא ניתנו ולדרכים שלא נבחרו. אני נזכר באיציק***, מטופל בסוף שנות השישים לחייו, שהגיע אלי מובס. כל חייו, לתחושתו, לא החמיץ שום הזדמנות להחמיץ והוא נותר, בשלב זה, עם טעם חמוץ-מריר בפה. איציק מנה בפניי את ההזדמנויות העיסקיות שויתר עליהן, קונן על הזוגיות שכבר שנים רבות נמצאת בסטגנציה אך הוא נמנע מלשנות אותה או לוותר עליה "כשעוד היה יכול" וסיפר, בצרות עין בלתי מוסווית, על אחיו שעשה עסקים גדולים ושיגשג כי, בניגוד אליו, העיז להסתכן בכישלון. איציק הרגיש שכל חייו התאמץ לרצות את כולם, עוד משחר ילדותו ההורית, ואת צרכיו ומאוויו זנח. חשבון הנפש שלו בשלב זה בחייו, כשאפילו בת הזקונים כבר עזבה את הבית, כשהעבודה כבר אינה שם כדי להסוות ולמלא את החלל בתוכו, חשבון הנפש הזה מציף עד כאב.
***
"אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?", תהה דוד אבידן הצעיר, " הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו / נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ. / מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב, / כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב / מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא"****. האיש הזקן, שזמנו אוזל במהירות, מבזבז, לדידו של אבידן, את המשאב היקר בעולם על מחשבות "על" במקום לחיות "את".
זוהי העובדה הכואבת, אחי ואחיותיי להזדקנות, למחלה ולמוות: אין לנו את כל הזמן שבעולם. "... אִלּוּ חָיִינוּ חַיֵּי נֶצַח / לֹא הָיָה נִשְׁבָּר לִבִּי," מסביר יהודה עמיחי, " הָיִיתִי אוֹמֵר לָךְ: אֵין דָּבָר / נִפָּגֵשׁ בְּעוֹד אֶלֶף שָׁנָה וְאוּלַי / בְּעוֹד מִילְיוֹן שָׁנָה / וְאָז תִּהְיִי שֶׁלִּי"*****. אבל אנחנו, בני-תמותה, ניחנו בידיעה המטרידה, הבלתי נסבלת, שזמננו קצוב, שמה שלא היה אולי כבר לא יהיה.
***
אן מארי סנדלר סבורה שבעיותיהם של חלק מהקשישים המגיעים לטיפול הן תוצאה של כישלון בהסתגלות התפתחותית ומכאן שמטרת הטיפול בהם, בדומה לטיפול בילדים, היא להחזירם למסלול ההתפתחות התקין. אקטר וצ'וי כותבים שניווט במבוך הזיקנה דורש יכולת טובה לתהליכי אבל ולהגעה שוב ושוב לעמדה הדפרסיבית. כלומר, הם אומרים, הזדקנות טובה דיה דורשת קבלה מעמיקה של המציאות החיצונית והפנימית ללא הלקאה-עצמית וללא רציונליזציה פרנואידית של הפגמים והכשלונות בחיינו. קבלה כזו של המציאות מושתתת לדבריהם על יכולת לכנות, סובלנות לעצב ומסוגלות לנוע הלאה.
כיצד אנחנו, כמטפלים, יכולים לתרום לקשיש החי בתחושת החמצה? אני מאמין שהמאמץ שלנו צריך להיות מכוון לשני כיוונים על ציר הזמן: אחורה וקדימה. ראשית, עלינו לסייע למטופלים זקנים להשלים עם עברם. הכוונה לא להשתקעות בנוסטלגיה, שעלולה להוות לעיתים הכחשה מאנית של תחושת ההחמצה, אלא לתהליך של "קבלה מתמירה", בלשונו של עמנואל גנט, שבה ננסה לארוג איתם נרטיב קוהרנטי של השתלשלות חייהם ולמצוא משמעות בחוויות שעברו, מוצלחות ומבישות כאחד. לשמוח על מה שהוגשם ולהתאבל על מה שהוחמץ מזמן. יחד עם זאת, אני חושב שיש טעם רב לסייע למטופל הזקן להביט גם קדימה: עלינו לעזור לו לכונן או לשקם את פונקציית העיתוד שלו, אותה הגדרתי בעבר כפונקציה הנפשית המאפשרת לתכנן ולחתור לקראת עתידים אפשריים הנובעים מתוך גרעין העצמי הייחודי של האדם באופן מחובר למציאות וגמיש, תוך יכולת לשאת המתנה ואי-ודאות. כלומר, עלינו לסייע למטופל בגיל השלישי לאתר ולחתור אל עבר מטרות עתידיות, ריאליות ונגישות ולהימנע מהלתחפר במטרות שאינן רלבנטיות או מציאותיות יותר. מחקרים מצאו שליכולות אלו השפעה משמעותית על איכות החיים של קשישים. אם נצליח במשימתנו אולי יוכלו מטופלינו לחוש משהו דומה למה שמתאר תנחום אבגר בשירו 'כשהשמש מעריבה': "כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַעֲרִיבָה / כְּטַוָּס מֵלַנְכּוֹלִי / יָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא / הַחְמָצָה אַחַת נִפְלְאָה".
*************************************
* ב-23.4.21 התקיים יום העיון "הסובייקטיביות של הזקנה" מטעם המכללה האקדמית תל-אביב-יפו והשתתפתי בו בדיון בין-דורי עם ד"ר ניצה ירום ויואב בר-יוסף. את הדברים המובאים ברשימה זו הצגתי בפתיחת הפאנל.
** קראתי על כך בספר 'מיינדפולנס - להיות כאן ועכשיו' שערכה מתי ליבליך ופורסם בהוצאת כתר.
*** תיאור המקרה מבוסס על מספר מטופלים שונים ואינו מתייחס למטופל ספציפי בעבר או בהווה.
**** מתוך השיר "ערב פתאומי"
***** מתוך השיר "אָדָם חַיָּו אֲרֻכִּים מְאֹד"
לקריאה נוספת –
אוגדן, ת. ה., להשיב חיים שלא נחיו, תל-אביב: עם עובד, 2020
סמנה, ר., (2017). "בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו - על שיקום ופיתוח פונקצית העיתוד". שיחות, ל"ב (1), 37-47
Akhtar, S., & Choi, L. W. (2004). When Evening Falls: The Immigrant’s Encounter with Middle and Old Age. The American Journal of Psychoanalysis, 64(2), 183–191
Phillips, A., Missing Out: In Praise of the
Unlived Life. London: Hamish Hamilton, 2012
Sandler, A.-M. (1984). Problems of Development and Adaptation in an Elderly Patient. The Psychoanalytic Study of the Child, 39(1), 471–489
Wrosch, C., Bauer, I., & Scheier, M. F. (2005). Regret and quality of life across the adult life span: The influence of disengagement and available future goals. Psychology and Aging, 20(4), 657–670
Wrosch, C., & Heckhausen, J. (2002). Peceived control of life regrets: Good for young and bad for old adults. Psychology and Aging, 17(2), 340–350
