על מה אנחנו מקבלים כסף? הטיפול כעבודה
ליאור בכר | 18/4/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
חוץ ממקרים נדירים, אני לא דורש תשלום על ביטול ואי-הגעה. פשוט נראה לי שבמקצוע שלי יש כל כך מעט סיכונים, שאם אני לא מסוגל לקחת את הסיכון של הפסד של שעה, זה יותר אומר משהו עלי מאשר על המטופל. אבל גם אם הגישה שלי היתה כן לדרוש, נראה לי שהמחשבה ״על מה אני לא מקבל כסף״ היא פחות מעניינת מהשאלה ההפוכה - על מה כן, ועל זה אדבר. הפוסט ינסה לאמץ זווית שיכולה להיות רלבנטית לכל מיני טיפולים, למרות הרמזים לגישות מסויימות. עוד אזכיר ששום דבר ממה שייאמר כאן הוא לא חידוש, אלא זה נסיון להציג בצורה מסויימת (שאפשר להתווכח עליה) דברים שכבר ידועים.
ברוב המקרים (למעט אם זה נעשה בהתנדבות), אנחנו מקבלים כסף תמורת טיפול. ולא משנה אם הוא ניתן מהכיס של המטופל או משירותים חיצוניים, ואם הוא מוענק מראש או בדיעבד.
על מה אנחנו מקבלים את הכסף?
ההנחה הראשונה היא שהוא לא ניתן עבור נסיון והכשרה (אם כי הכמות שלו מושפעת מהם), כלומר לא בשביל מה שעשינו לפני שהמטופל התקשר אלינו. קצת פחות מובן מאליו, זה שגם לא מקבלים שכר על זמינות, בבחינת ״הנה אני יושב פה ואתה רשאי להשתמש בי או לא״. יש מקצועות בהם מקבלים כסף תמורת זמינות. למשל אם את לוחמת-אש במשמרת, תקבלי משכורת גם אם אף אחד לא יתקשר ולא יצוץ שום צורך. אבל אצלנו המטפלים נתון מראש שנפגשים עם מטופל רק אחרי שהוא כבר התקשר שיש צורך. התשובה היא שמקבלים כסף תמורת עבודה. ואם להיות פחות טריוויאלים: בעבור מאמץ שאנחנו משקיעים בנוגע לאותו מטופל.
המאמץ הוא קודם כל מנטאלי, דרך פעולות הקשבה, זכירה, חשיבה, ושליטה עצמית. ולעתים הוא גם פיזי, כמו בטיפול במוסיקה וברכיבה.
עבודה משמעה מאמץ, ומאמץ זה אומר שלא קל. לא קל לשים לב ולהקשיב, במיוחד לאורך זמן, ועוד פחות אם מנווטים בין כמה נושאים. לא קל לזכור, לחבר פרטים ולהתמצא בין זכרונות שמשתנים כמו משבי רוח. גם חשיבה מאמצת. לא קל להסיק, לפתח רעיונות, ולהבין. שליטה עצמית ושמירה על גבולות גם היא קשה, אם כי כאן זה מאמץ הפוך: להימנע מלעשות יותר מדי, כי עשיית-יתר בטיפול עלולה להזיק. אפשר לדמיין ״סקאלת מאמצים״ כזאת, שבצידה האחד מצויים המאמצים האלה, ובקצה השני חוויות כמו חלימה בהקיץ, שמעצם הגדרתן חוסכות ואפילו מגדילות אנרגיה. אפשר לאמר שחלימה בהקיץ מרעננת בעוד שמאמצים פיזיים ומנטאליים מעייפים. העייפות משמעותה שביצענו עבודה, ותמורתה אנחנו מקבלים שכר.
אגב, נראה שדווקא על רגשות לא מקבלים שכר, והעבודה היא לא עצם הרגשות אלא הנסיונות לזהות ולהבין אותם (שזה שוב לא קל, כי מאמץ הזיהוי לפעמים משנה אותם). למרות זאת, רגשות כן מיוצגים, אם כי באופן גס יותר, בסקאלת המאמצים הדמיונית שלנו. כשאנחנו יותר קשובים, פעילים, וזוכרים, אנו לרוב גם יותר מרגישים, כי רגשות ומאמצים מפעילים זה את זה. אם נדמיין את המאמץ בתור רכבת שזזה במרחב הררי, ואת הרגש בתור עצם המרחב, נבחין שהיא בתנועתה יוצרת הרים ועמקים, בעוד שאלה בעצם היווצרותם משפיעים על תנועתה ולמעשה גורמים לה לנוע. או משהו בסגנון. אז גם אם אנחנו לא מקבלים כסף בעבור מה שאנו מרגישים, המאמצים שבשבילם אנחנו מקבלים שכר חייבים את קיומם למה שאנחנו מרגישים. על הסקאלה שלנו ייוצגו החוזק של הרגש והערך שלו - חיובי או שלילי - ופחות הסוג שלו.
אז נגיד שאנחנו רוצים למצוא את הקשר בין טיפול לבין הכסף שמקבלים עבורו, ואנחנו מנסים להשתמש בשביל זה בסקאלה הדמיונית. אנו מציבים אותה על השולחן ומהרהרים לעצמנו: מעניין לאיזה כיוון היא תצביע כשנניח עליה את הטיפול, האם לכיוון ״מאמץ״ או לכיוון ״חלימה בהקיץ״? ובעודנו הולכים למחסן להביא את הטיפול, עולות בנו מחשבות.
מצד אחד, הסכנות שבמאמץ-יתר טיפולי ידועות. אליהן התכוון וילפרד ביון כשהציג באופן שאינו משתמע לשתי פנים את הכללים הנוקשים הקובעים שזכרון (של פגישות קודמות) ותשוקה (להשיג תוצאות ולהבין) אסורים באופן טוטאלי ובכל זמן. (כדי למנוע כל אי הבנה נבהיר שלאורך כל הפוסט המונח ״תשוקה״ לא מתייחס בשום אופן וצורה למין). אל שני הכללים נוסיף את התפיסה שחלימה בהקיץ היא יתרון בטיפול כי היא מאפשרת לחוות את ״כאן ועכשיו״. מנקודת המבט של שלושת אלה, נצפה למצוא את הטיפול בצד ה״חולם בהקיץ״ של הסקאלה. מצד שני כפי שראינו, השקעת עבודה גם היא חשובה, ולכן נצפה למצוא את הטיפול בצד ה״מאמץ״ של הסקאלה. והנה יש לנו מצב שבו טיפול טוב צפוי להימצא בו-זמנית בשני הצדדים ההפוכים של השאלה כמה מאמץ נכון לתת. זה כבר מוזר: זה כאילו שניתן להגיע לאותו הישג גם הודות למאמץ וגם הודות לאי-מאמץ. משהו פה לא מסתדר.
ההצעה כאן היא שאין סתירה, ושיש תשובה אחת בלבד ולא שתיים הפוכות. לצורך העניין נחזור לנושא שלגבי חשיבותו הטיפולית קיימת הסכמה די רחבה, והוא ה״כאן ועכשיו״: ההבנה שהחווייה בזמן-אמת היא הבסיס לריפוי, יותר מאשר שיחות ופירושים על תקופת הילדות, למשל.
התפיסה הרווחת היא שערכה וחשיבותה של חוויית ה״כאן ועכשיו״ באה מזה שהיא משוחררת מעבר ומעתיד, כלומר היא דבר שבהווה. התפיסה הזו לא לגמרי מספקת. קודם כל, אם נערוך ניסוי מחשבתי וננסה לתפוס את רגע ההווה, נגלה שעצם הנסיון לוקח זמן: משך הזמן שנחוץ לנו בשביל לקלוט שהנה משהו קורה. אך מעבר לצד הטכני הזה, יש פה עניין עמוק יותר. החל מתשעה חודשים לפני הלידה, ולכל משך חייו, אין קיום ואין משמעות לאדם כנקודה רגעית בזמן. השלמות של ההוייה מתקיימת רק כשמריצים אותה כתנועה, כהתרחשות. תנועה היא תמיד מהעבר לעתיד בלי קשר אלינו. אבל על מנת שאנחנו נחווה אותה ככזו, אנו נזקקים להפעלה בלתי פוסקת, גם של היזכרות שתגיד לנו מה זה ״עבר״, וגם של ניבוי שיגיד לנו מה זה ״עתיד״. יחד עם אלה נחווה רגשות. למשל צער, סיפוק וחרטה לגבי העבר, וחרדה, ציפייה, תשוקה וסקרנות לגבי העתיד. רק בעזרת כל אלה אנחנו יכולים לחוות שמשהו קורה כרגע. אם נחזור לדימוי הרכבת, נשים לב שהיא באה קומפלט עם פנסים קדמיים שמראים לה קצת מהעתיד, ועם קרונות, שיש בהם מידע מהעבר, שאומר לאן לכוון (מראש) את הפנסים ומה לעשות עם מה שרואים בעזרתם. הנקודה היא זאת: כשאנחנו ״כאן ועכשיו״, אי אפשר שלא לחיות גם קצת בעבר ובעתיד, ואי אפשר שלא לזכור ולא לנבא ולא להרגיש. ה״כאן ועכשיו״ יכול להיות מלווה ברגשות חיוביים ותחושת קירבה וחיבור, או ברגשות שליליים ותחושת ריחוק, נתק, ואי-הבנה. אבל בכל מקרה, להבדיל מחלימה בהקיץ, חוויית ״כאן ועכשיו״, וטיפול בכלל, מתכתבים עם מאמץ ולא עם אי-מאמץ.
מסתבר שאנחנו מקבלים כסף תמורת זכרון ותשוקה. מבחינה מסויימת.
