משפט נתניהו מנקודת המבט של פסיכולוגיית ההמון
ד"ר חנה דויד | 6/4/2021 | הרשמו כמנויים
סיקור משפטו של נתניהו, אותו ניתן למצוא החל מאתמול (5.4.21)[1] תחת הכותרת: "מנכ"ל וואלה לשעבר: נאמר לי שאם שרה תתרגז, נתניהו יתרגש ולא יחתום"[2] https://www.haaretz.co.il/news/law/netanyahutrial/.premium-LIVE-1.9681408, כמו גם מאמרו של גלעד מורג ב-YNET "מהדתי השובב לסמיילי: הכינויים במשפט נתניהו" https://www.ynet.co.il/news/article/Sk99YAdBu#autoplay
הם אבני-דרך חשובות בעיתונות, שכן, יש בהם תיאור של "מהלך הדברים" מפי עיתונאים שונים, שכל אחד מהם וכולם גם-יחד כפופים לחוק לשון הרע ולפיכך מצווים על הבאת דברים כהווייתם. אלא שהפלטפורמה, אתר עיתון הארץ, נתפסת על ידי רבים – לא בהכרח דווקא מתנגדי נתניהו, כ"שמאלנית", מוטית, ובהכרח סובייקטיבית. קריאת הדברים, יש לשער, היא בבחינת נסיון לשכנע את המשוכנעים.
תחום פסיכולוגיית ההמון[3] נחשב שולי-יחסית בקרב אנשי הטיפול. לדוגמה: מונח זה אינו מופיע בין עשרות מלות המפתח שמהן ניתן לבחור עם פרסום מאמר או פוסט ב"פסיכולוגיה עברית". אם נסקור את כל הפרסומים באתר זה בעשור האחרון נראה, שרק שניים, "על המחאה החברתית של קיץ 2011" ו"על מנהיגותו של נתניהו והפסיכולוגיה של ההמון" – שנכתבו בידי ד"ר גיא אורן – נזקקו למונח זה. בהיעדרו, נזקק המחבר לשימוש בשלושה מונחים שונים: "תיאוריה והמשגות תיאורטיות", "התנהגות ארגונית" ו"ניהול ומנהיגות".
אולם, למרות שוליותו של תחום פסיכולוגיית ההמון, חשיבותו על חיינו רבה ביותר, כפי שמשתקף עתה מכל ערוצי התקשורת, ועל פי ההשתתפות המאסיבית שלנו, הישראלים בהפגנות, בטוקבקים, או בשיח המשפחתי והחברתי. על אף עובדה זו, השיח על המצב הפוליטי בישראל, בייחוד סביב בחירות מס. 4 ב"סבב" הנוכחי, הוא בעיקרו רגשי ולא מסתמך על נתונים או מחקרים. למשל: בעוד שהעד הראשון במשפט נתניהו, שהחל אתמול, היה מנכ"ל ואלה לשעבר, והנושאים שנדונו היו המעמד המשפטי של דרישותיו של נתניהו ודרישותיה של ה"גברת", מחקר שפורסם לפני חודשים ספורים זכה להתעלמות גורפת. המחקר נעשה בידי שלושה חוקרים ישראלים:
Grossman, G., Margalit, Y., & Mitts, T. (2020). Media Owenership as Political Investment: The Case of Israel Hayom.
ונסקר בהרחבה בידי גיא רולניק כבר ב-4.9.20: "האם זה מה שהשאיר את נתניהו עשור בשלטון? המחקר שראש הממשלה לא יפספס בסוף השבוע הזה" [נדלה מאתר דה-מרקר https://www.themarker.com/opinion/.premium-1.9126062].
ההתעלמות הכמעט-גורפת מהמחקר הנ"ל, שקשה לתלות אותה רק בעובדה שהוא נכתב באנגלית, שהרי מאמרו של רולניק נכתב בעברית, היא לדעתי סימפטום של התעלמות-רבתי ממה שמכונה באנגלית: "it is not done" והתרכזות-יתר בפן המשפטי של חיינו. אם נציב את שני העיתונים, ישראל היום ומעריב – למעשה אתר ואלה – זה כנגד זה, נראה, שלשניהם היה קהל קוראים גדול ביותר בתקופה בה מדובר. לדעתי, השוני הגדול ביחס שקיבלו הסיקורים ה"חיוביים" וה"מאושרים" של האיש והרעיה (אולי גם הבן הבכור) מבחינת דעת הקהל נעוץ אך ורק בעובדה, שהמשפט עוסק בשאלה "האם מה שקרה בוואלה הוא פלילי", בעוד שברור לכול שמה שקרה – ועדיין כמובן קורה – ב"ישראל היום" – אינו פלילי. יש המכנים אותו "לא אתי". יש אחרים – לא מעטים, שלפני פרסום המחקר – ואולי גם אחריו, עדיין בטוחים שלעיתון "ישראל היום" המחולק חינם אין כמעט השפעה, ולכן הם מתעלמים מפרסומים שבדומים להם ב"וואלה" עוסק משפט נתניהו.
העיתון "פראבדה" – שלא כשמו כן-הוא, שימש במשך עשרות שנים את המשטר הקומוניסטי ככלי להמשך השלטון שהיה רע, לא צודק ואף מתעלל ומסוכן עבור אזרחים רבים. במדינה דמוקרטית, וישראל היא דמוקרטיה, גם אם היא מתנהלת בצורה בעייתית, צריך להיות מצב שההמון, או העם, או בקיצור – אנחנו, לא מסכימים עם דברים ש"אין לעשותם" ולא נותנים יד לכך. מה גורם לאנשים לקחת את "ישראל היום" גם אם הוא בחינם? מה גורם לאנשים להאמין, שעיתון זה לא משפיע, ולכן "לא כדאי להתעסק בהחרמתו או השמצתו"? שאלות אלו, ורבות נוספות, הן הן מיסודות חיינו. הספדה בטרם עת של הדמוקרטיה, כמו גם בכי ונהי על "הידרדרות" ו"לאן הגענו", מפריעות לדעתי לתיקון המצב. כל פרט שנוהג על פי קריטריונים שנראים מוסריים בעיניו, ולא מתפתה לדרכים ש"כולם הולכים בהם" או "כך עושות כולן" – תורם עוד נדבך לשינוי המוני.
[1] המתנתי לפרסום הפוסט הזה עד לאחר שהנשיא הטיל על מר נתניהו את הרכבת הממשלה. ללא קשר לנטיותי הפוליטיות, אני סבורה שעדיף מבחינה אתית להמתין גם בסיקור של מחקרים פסיכולוגיים רלבנטיים. עדיף להציגם, לעניות דעתי, רק במועד בו אין אפילו חשש קל שהם יוכלו להיתפס כנסיון-מוצלח להתערב או להשפיע.
[2] כדי לא להאריך נמנעתי מלמנות את כל הסיקורים. לדוגמה: במהדורה המודפסת של "ידיעות אחרונות" מיום 6.4.21 ניתן לקרוא את הסקירה של גלעד מורג ואיתמר אייכנר, ואת זו של גלעד מורג ודרור ליבה.
[3] בחרתי במונח "פסיכולוגיית ההמון" כתרגום המדויק למונח של פרויד ""Massenpsychologie. ניתן כמובן להשתמש גם ב"פסיכולוגיה של ההמון" וכן ב"פסיכולוגיה של ההמונים".
