ספרים יפים וחשובים
פרופ. עמיה ליבליך | 1/4/2021 | הרשמו כמנויים
חברתי רותאלן ג'וסלסון הגיעה לביקור בארץ, אחרי העדרות של למעלה משנה. היא הביאה לי במתנה שלושה ספרים שראו אור ממש לאחרונה, שלושתם באנגלית, נכתבו על ידי ידידיי, ושלושתם היו מרגשים מאוד עבורי. את שלושתם אפשר להגדיר כשייכים לתחום הנרטיבי בפסיכולוגיה עכשווית, ואותי זה מאוד משמח.
הראשון הוא ספרו של מרק פרימן שנקרא: Do I look at you with love? Reimagining the story of Dementia זהו ספר נפלא ממש המתאר את הקשר ההדוק שקיים מרק במשך 12 שנה עם אמו, שהרפואה הגדירה כדמנטית. הכותרת שנתן לספר מצטטת שיחה שבו הוא אומר לאימו, כמידי יום, "אני הבן שלך, מרק". ואימו שואלת בתגובתה: "אז אני מסתכלת עליך באהבה?" כמה הרבה טמון במשפט זה לבדו. אני חושבת שמרק הוא הסופר המוכשר מכולנו, זקני הכותבים הנרטיביים. ראשית כל זהו ספר של בן מסור באופן לא ייאמן, הממשיך לבקר את אימו כמעט כל יום גם כשהיא כבר איננה מזהה אותו, ובתוך המצב הקשה הזה הוא מצליח לשדר כל הזמן לעצמו, לאימו ולנו, הקוראים – שהיא אדם שלא איבד את אנושיותו. הוא מתאר מה שעובר עליו, מתעד מה שעובר על אימו, וקושר את חוויותיהם לספרות פילוסופית כתורות בובר ולוינאס, וגם, כמובן, לפרויד פה ושם. תיאוריו מכמירי לב, ואף רגע אין תחושה שאימו הדמנטית איבדה את צלם האדם שבה. כשהיגבתי לספר כתבתי למרק שאולי התיעוד, הרישום והכתיבה של שיחותיהם ושל מחשבותיו לאורך כל התקופה, היו אחראים במקצת לעובדה שיכול היה להמשיך לראות את אימו בחמלה ובהבנה. אני, כידוע, מאמינה בערכה המיטיב של הכתיבה. (לפני כשנה, כשערכתי מסע שורשים ושואה בפולין, הייתה כתיבת היומן האינטנסיבית מה שאיפשר לי לחיות עם החוויה.)
הספר השני הוא של אירוין יאלום, מיודענו בישראל, ובעצם בעולם כולו, יחד עם אשתו מזה למעלה מ-60 שנה, מרילין יאלום. זמן קצר אחרי שאובחנה מרילין כחולת סרטן סופני, החליטו בני הזוג – ששניהם עברו מזמן כבר את סף ה-80 לחייהם - לכתוב על תהליך המחלה, הסבל והפרידה, כל אחד מנקודת מבטו. הם גם החליטו שאירוין ימשיך בכתיבה על תהליך האבל אחרי מותה של אשתו. הספר כנראה יצא במהירות בזק אחרי האירועים, והוא מאוד עכשווי כי הוא כולל אפילו את מגיפת הקורונה שהעולם עדיין מתמודד עימה. שם הספר A matter of Death and Life.
אף זה תיעוד נרטיבי של חוויה אישית ופרטית, והמיוחד בו שהוא כתוב ברובו משתי נקודות מבט, בשני סגנונות. (כבר בספר קודם של יאלום כתב על תהליך הטיפול מנקודת מבטו ומזו של המטופלת.) יאלום מצטייר כאדם מאוד סנטימנטלי, עד כדי כך שלעיתים זה ממש הרתיע אותי. מסיבות שלא אנתח היה לי קשה להזדהות איתו בתהליך הקשה שעבר, וחשתי יותר קרובה דווקא אל מרילין אשתו. יש מינון או גבולות בכתיבה של סיפור חיים אישי שדומני כי ארוין יאלום הגדול החמיץ מפעם לפעם. אבל הספר מעניין ומרגש. בניגוד לספרו של פרימן אין בעצם משהו חדש ללמוד ממנו, בבחינת - כן, זה עצוב להיפרד. אבל נפלא לחשוב שיאלום, שגילו כבר כמעט 90, ממשיך ליצור ולהתבטא בצורה כל כך בהירה.
הספר השלישי הוא של ג'וסלסון בעצמה, והוא אולי המעניין משלושתם משום שהוא מתאר חוויה ממושכת שרק מעטים מאיתנו עברו. בספר זה, ששמו Narrative and Cultural Humility מתארת ג'וסלסון את התרשמויותיה ולקחיה מעשר שנים של עבודה מקצועית בסין, בה הקימה והובילה את "מכון יאלום לטיפול קבוצתי". ג'וסלסון, המשוקעת כל כולה בתרבות המערב, אישה יהודיה לבנה, מגיעה לעולם זר ושונה, ויוצאת למסע של הכרות, למידה והדרכה. ומה מגלם זאת יותר מכך שחניכיה בסין מכנים אותה "המכשפה הלבנה"... גם כשהיא נמצאת בקרבם, היא חשה בדידות עמוקה. איך לכתוב על כל זה בלי התנשאות מערבית, איך בכלל ניתן לדבר על מה שקרה והתפתח מעבר לגבולות ולמחסומים של שפה, תרגום, תרבות ופוליטיקה? זהו ספר מאלף, ולאו דווקא למי שמתעניין בסין או בטיפול קבוצתי, אלא לכל מי שמתעניין בנושא של חציית מרחבים בלתי נתפסים.
שלושת הספרים מלמדים דבר אחד ופשוט – שכולנו בני אדם והמשותף בינינו רב על השונה. ואני, המבלה את חופשת הפסח שלי בקריאה, נהנית לראות את חבריי מתירים לעצמם לכתוב בגוף ראשון, על חוויות פרטיות הכוללות גם כשלונות קטנים וגדולים, בדיוק כמוני.
