מי זמיר של אמא?

שלומית בז'רנו כהן8/1/2012

מדהים, מפעים, מגעיל. מדהים ומפעים כמה חלק מהילדים כשרוניים, אבל מאד מאד מגעיל המסר שעובר מכולם לילדים: מההורים, מהמדיה, מהמוזיקאים המאמנים ומקהל הצופים. המסר ששם על ראש מעייניו "כוכבות" בכל גירסאותיה, לפני שהילד עוד הספיק להיות ילד, פשוט הוא, ללא חובה להוכיח את עצמו, להתבלט, להקסים ולהתחרות. כפי שניכר בעיניים ובהבעות של חבר השופטים, ואולי זה כך לא רק אצלם - התגובות לשירת הילדים נראות כמעט היפומאניות, מעבר להתפעלות סבירה. ומה הילדים אמורים לחוש ? הרי בחיים האמיתיים אתה לא באמת כוכב, גם אם אתה ילד מאד מוכשר ומוצלח... איך תדע להפריד בין דימוי ותשואות הקהל למי שאתה באמת ? גם לאמנים המבוגרים זה קשה מאד הרבה פעמים, אז קל וחומר כשאתה עצמך עדיין חומר ביד היוצר...אז כמו שניל פוסטמן בספרו "אובדן הילדות" כתב לפני די הרבה שנים - זה קורה בגדול בימים אלה, ועוד מואץ בקצב מסחרר הודות לאינטרסים המסחריים והאידיאולוגיה להפוך את הבמה ואור הזרקורים לייעוד בחיים.

עליזה דנא8/1/2012

ההורים הם המתווכים בעולם המסחרי-תחרותי. טוב שהנושא עולה לדיון , כדי שכולנו נגלה עירנות,זהירות בכל הנוגע להון ,ילדים וחינוך לערכים.
אבל בבקורת העתונאית יש משום התחסדות. הילדים בעידן זה חיים בחומרנות,תחרות ופיתוח האינדבידואל מהחוג שהוא או הוריו בוחרים ועד להשקעה החומרית ופחות הרגשית שמוענקת לילדים.
למשל: מה קורה בחוג ג'ודו ,כדורגל או בלט? הילד/ה לא עומדים בתחרות ? בשורה הראשונה או האחרונה. המאמן בחר בו השבת או לא? ההשתתפות של ההורים והמשפחה המורחבת בכל אירוע שבו הילד על הבמה, מיי דוחף אותו לכל החוגים? בסופו של יום אנחנו בעולם תחרותי הטלוויזיה מסחרית- השאלה עד כמה אנחנו ההורים ורק אנחנו מתווכים ובאילו משפטים משתמשים בכל הדרך אל ה"תהילה"?