לא בבת אחת, לא כולי, אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות
עלון פסיכולוגיה עברית | 7/3/2021 | הרשמו כמנויים
היום אמור להפתח 'המשק'. בתי הקפה והמסעדות, גני האירועים והמלונות. על פניו, אנחנו חפצים בפתיחה, ב'יותר', ב'עוד', בחיים. הסגר והסגור חונק ומשתק, אבל אולי ברגע הזה שווה לעצור ולחוש את החשש שמחלחל סביב אפשרויות הפתיחה. מעבר לסוגיות הבריאותיות המורכבות, אפשר לתהות על התהליכים הנפשיים הכרוכים ביציאה מהירה מהקונכיה, על הטלטלה והבהלה. הפשרה אחרי מצבי קפיאה לוקחת זמן, ויש לה קצב משלה. האם נשכיל לצאת מן הסגור אל הפתוח באופן שלוקח בחשבון את המורכבות הטמונה בתנועה?
השבוע באתרנו, מאמרים מקצועיים נהדרים ופוסטים מעוררי מחשבה, שאפשר השבוע לקרוא סגורים על הספה בבית ואולי פתוחים ליד השולחן בבית הקפה:
כיצד להציע עזרה רגשית לילד ולבקש את הסכמתו: תובנות מיישום תוכנית התערבות של אנשי צוות חינוכי. מאמרו של אליעזר יריב מציג את השלב הראשון בתוכנית מעטפ"ת (מערך טפול תומך) בה מורה, בליווי של פסיכולוג חינוכי, מסייעים לתלמיד עם קשיים רגשיים וחברתיים. על פי פרוטוקול התוכנית, המורה (א) מציעה לתלמיד עזרה רגשית ו(ב) מבקשת את הסכמתו.
אלימות ופגיעה ברמות שונות עלולות להשתחזר בטיפול, כאשר נשים נפגעות אלימות מגיעות לטיפול שבו הן זוכות ליחס שיפוטי ולא רגיש מצד המטפלת. אתי רוזנצוייג מתארת כיצד נראים יחסים כאלה בחדר הטיפולים, מתייחסת לסיבות שבעטיין מטפלים מפגינים מעידות מקצועיות כאלה, ומתייחסת לגישה הטיפולית שיכולה לסייע למטפלים להימנע מהן.
ליאור בכר כותב על הדינמיקה של עבודה עם נפגעות: "שבועיים-שלושה האחרונים עלו פה פוסטים ותגובות לא מעטות בנוגע לסיפורן של שתי נשים: קים אריאל ארד וגליה עוז. התגובות נסובו בעיקר סביב שלושה: הנשים, הפוגעים, והציבור. מושא הפוסט הנוכחי אמנם שואב מאלה, אבל הוא לא אף אחד מאלה, אלא הוא אנו, המטפלים הנורמטיבים הלא-פוגעים, ובמיוחד השאלה מה קורה לנו בעבודתנו כשאנו נחשפים לאירוע פגיעה"
ד"ר ניצה ירום כותבת על הפיצול בעקבות ספרה של גליה עוז - "הפיצול המשפחתי המדאיג ל'טובים' ו'רעים' במשפחת עוז מתגלם אצל בני המשפחה האחרים בלשון מכובסת ש'להם יש זיכרונות אחרים'. המשפחה התפצלה לבעלי הזיכרונות הטובים והרעים מדמות האב הסופר, ובהשתקת הקול 'הרע'".
בבלוג כתיבה יצירתית סיפור טיפול מאת יעד מידן - "מעיין, ילד בן 12, בטיפול קבוצתי עם עוד חמישה ילדים, שני פסיכולוגים ושמונה כריות. טיפול בשידור חי. באופן נדיר, אנחנו מזמינים אתכם להיכנס. רק תסגרו את הדלת אחריכם".
ופרופ' עמיה ליבליך מספרת על הצטברות תחושות חזקות וקשות, ותוהה – "אז במה להיאחז? בנשיפות לפי המלצתה של צ'ודרון, או בלחמניות טריות המדיפות ריח נפלא מן המאפיה, או בטפטוף הגשם המשקה שוב את השדה שלידי, שלא ייבלו פרחי החרדל הצהובים. ויש גם שייאחזו בהומור, כמו הבדיחה שצצה זה הרגע על מסך הטלפון שלי: איש נתקל בתור צפוף וצועק, "תנו לעבור! מוטציה מניו יורק."
לסיום, מוזמנים להרצאה על התאבדות והשפעתה על בני המשפחה, מניעה וצמיחה עם ד"ר שירלי אברמי מחברת הספר: עדיף שהיה מת במלחמה. מנהלת יחידת הכנסת לפיקוח פרלמנטרי, ובעבר מנהלת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת
לא כברוש / יהודה עמיחי
לא כברוש,
לא בבת אחת, לא כולי,
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש.
לא כגבר יחיד,
כבן-קיש, שמצאוהו רבים
ועשו אותו למלך.
אלא כגשם בהרבה מקומות
מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי
פיות רבים להיות נשום
כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.
לא הצלצול החד, המעורר
בשער רופא התורן,
אלא בדפיקות, בהרבה אנשבים
בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב.
ואחר כך היציאה השקטה, כעשן
בלי תרועה, שר מתפטר,
ילדים עייפים ממשחק,
אבן בגלגולים האחרונים
לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל
מישור הוויתור הגדול, אשר ממנו,
כתפילות המתקבלות,
עולה אבק בהרבה ריבוא גרגרים.
Photo by Priscilla Du Preez on Unsplash