על שקיפות ועל גיזענות
חני בירן | 23/12/2011 | הרשמו כמנויים
הרהורים על שקיפות ועל גיזענות.
התקשיתי מאוד לכתוב את הפוסט הזה. הפוסט האחרון בו התייחסתי למחלתי, נכתב בספונטניות וללא מחשבה מסודרת ומודעת. מין פוסט מאוד אישי. מאוד חושף. חומר שכתב את עצמו. זו ההרגשה, שהוא נכתב מאיליו.
קיבלתי הרבה מאוד תגובות חמות ,באופן בולט יותר מאשר לפוסטים הקודמים. קיבלתי גם תגובות רבות למייל האישי מאנשים הסובלים כאב כרוני ולא רוצים להיחשף. קיבלתי תגובות בעל פה במפגשים שונים וכן טלפונית. בקיצור , הוצפתי.
התוצאה : שיתוק. מה אעשה עכשיו ? עוררתי ציפיות, עניתי על איזה צורך, איך חוזרים לכתוב באופן אוטנטי , באופן שידבר אל אחרים וגם יבטא את עצמי כפי שאני.
נוצרה סיטואציה מורכבת. חלק מעמיתי הפסיכואנליטיקאים הגיבו בהסתייגות ואף בביקורתיות. יש אמת בדבריהם. אולי אני כפסיכואנליטיקאית, אמורה להיחשף רק במעגל הכי אינטימי ולא מעל גלי הבלוג. הביקורת הכאיבה , דרך עיניהם, נראיתי לעצמי חסרת גבולות. התנחמתי מעט באילנות הגדולים. פרויד עם החלומות והאנליזה העצמית, ביון עם שני כרכים של אוטוביוגרפיה חושפנית המציגה אותו על כל מגוון כאביו, אובדניו, חולשותיו האנושיות. כן גם מרגרט ליטל בגילוי לב , ממנו ניתן ללמוד כה רבות עליה ועל וויניקוט כבני אדם. ועוד. יחד עם זאת, חשיפה היא תמיד צעד אמביוולנטי. חשיפה מותירה אותנו פחות מוגנים והרבה יותר פגיעים.
נראה לי שדברי אלה נשמעים כמו איזו התנצלות. סליחה שגלשתי כך מעבר למיכל. גם גדולים וטובים ממני נחשפו.... טוב, זה המצב. נעים לי לסובב את ראשי כמו חמנייה אל עבר המאורות הגדולים .
אז , אחרי הקדמה זו, אפנה לנושא של הפוסט הנוכחי.
המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית קיים ,לאחרונה, יום עיון על דמוקרטיה ושקיפות במרחב הטיפולי.
אני לא אתייחס להרצאות המרתקות שניתנו לכל אורך היום, כי אין זה נושא הפוסט. אתייחס רק למקרה הטיפולי שהציג עמנואל עמרמי שהוא פסיכואנליטיקאי ממכון ת"א לפסיכואנליזה. התבקשתי לדון במקרה שלו והדיון הוביל אותי שוב למחוזות אוטוביוגרפים. כנראה משהו מבעבע בתוכי וגולש החוצה. החלטתי לא לעצור בכוח את מה שפורץ.
עמנואל הציג בכישרון רב ובהומור נפלא מטופלת בפסיכותרפיה , העסוקה מאוד בשאלת המוצא שלו ושואלת אותו פעמים רבות "מאיזו עדה אתה? " . עמנואל נשאר נאמן , לכל אורך הטיפול, לחקירה של עולמה הפנימי ומותיר אותה עם הפנטזיות שלה מסביב לשורשים של זהותו. הוא לא מספק עובדות ובכך הוא נאמן לתורתו של ביון המראה שעובדות מסתירות וחוסמות אמת פנימית וכואבת המתקשה לצאת לאור. עובדות רק מרחיקות אותנו מהכרת העולם הפנימי והרגשי. המטופלת לא מקבלת תשובה. היא עצמה ממוצא צפון אפריקאי, בשאלתה החוזרת נראה שהיא מאוד רוצה שעמנואל יגיד לה שהרקע העדתי שלו דומה לשלה. היא מניחה שעמרמי זה שם מרוקאי. עמנואל בלבו פנימה שמח על הפנטסיה הזו , כמי שעלה בגיל צעיר מרוסיה, דווקא נראה לו יותר "קול" להיחשב לישראלי ממוצא מזרחי.
הפסיכותרפיה שעמנואל הציג הובילה את המטופלת לעסוק בעולם הרגשי שמאחורי השאלה שלה , עולם שהיה מרכז העבודה הטיפולית.
אביא כאן חלקים מהדיון שלי במקרה של עמנואל, כפי שהצגתי אותם ביום העיון.:
הטיפול הפסיכואנליטי אינו מתרחש בחלל הריק. הלכי הרוח של החברה מחלחלים דרך החדר הפסיכואנליטי, חדר אשר באופן פיזי סגור, דיסקרטי ומוגן אך באופן מטפורי וסימבולי , אינו אטום אלא פרוץ ביותר למרחב של הלא מודע החברתי.
עמדות, אמונות, ערכים של החברה שמסביב מחלחלות ליחסיי מטפל מטופל באופן בלתי נמנע ועל כן רצוי שאנו כמטפלים לא נכחיש את המציאות המורכבת בתוכה נרקמת הרקמה העדינה של הדיאלוג הטיפולי. במובן זה, החברה בה אנו חיים רלבנטית כקונטקסט של הטקסט הטיפולי. החברה בה אנו חיים, על אף היותה דמוקרטית , אינה נקייה מדעות קדומות, מאפליה, מגזענות. בשנה האחרונה אנו עדים גם לתופעות מדאיגות של השתקת חופש הביטוי, הדרת נשים, פגיעה בעמותות החברתיות, אלימות של הימין הקיצוני. עקרונות הדמוקרטיה עוברים טלטלה.
על רקע זה, אתייחס ליום עיון של פסיכו אקטיב(אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם ) שהתקיים באוקטובר באוניברסיטת חיפה. פסיכולוג ערבי הציג טיפול בבחור יהודי, עולה מרוסיה. הטיפול התרחש במסגרת שירותי הייעוץ לסטודנט, כחלק מהכשרתו של הפסיכולוג הערבי לקראת התואר של פסיכולוג קליני. הטיפול התקדם יפה . יש לציין שהשם של הפסיכולוג וגם המבטא שלו אינם מסגירים את היותו ערבי ואכן עובדה זו לא נאמרה ולא צוינה בטיפול. בשלב מסוים הפנה המטפל את המטופל לטיפול תרופתי. הפסיכיאטרית שרשמה את התרופה אמרה " הפסיכולוג שלך מצוין למרות שהוא ערבי " המשפט הזה הכה בתדהמה את המטופל. הוא חזר למטפל וסיפר לו על כך. הטיפול איבד מהחיות שלו ונעשה רדוד לאורך זמן מסוים עד שחלה נקודת מפנה . השינוי התרחש אחרי שהמטפל אמר " דווקא יש קירבה בינינו כי שנינו שייכים למיעוט ושנינו מכירים את החוויה הקשה הזו " מכאן , לדברי הפסיכולוג, חזר הטיפול לצמוח.
השאלה ממה נדהם המטופל, מהגילוי שהמטפל ערבי או מהעובדה שהמטפל הסתיר את זהותו.
יכול להיות שהוא נדהם משני הדברים גם יחד.
המטפל הערבי פחד שאם יחשוף את זהותו, לא יהיו לו מטופלים. אני מוצאת בתוכי הבנה ואף חמלה כלפי הפסיכולוג המודע היטב לגזענות הקשה כלפי המיעוט הערבי.
אבל, האם השינוי בטיפול חל בגלל ההזדהות ביניהם כבני מיעוטים ? אני רוצה להציע שאולי השינוי חל דרך מפגש מטלטל של המטופל עם האנושיות של המטפל ועם הגזענות שלו עצמו. האירוע עם הפסיכיאטרית הוא אירוע שהיה צריך להתרחש. הוא טלטל הן את המטפל והן את המטופל. ביון מדבר על אירועים בלתי צפויים אשר מהווים את לב ליבו של השינוי ומביאים לאבולוציה.
בנוסף, אני הולכת בעקבות ביון האומר לנו בדרכים שונות שבהיותנו בני אנוש, יש בנו מכל התכונות האנושיות במינון כזה או אחר. הגזענות, לדוגמה, היא תכונה שאנשים נאורים מתכחשים לה אך כנראה, שגזענות במידה כזו או אחרת קיימת בכל אחד מאיתנו. גם הקורבנות של הגזענות, גזעניים כלפי מוצאם הם או כלפי מיעוט אחר.
במובן זה, אין הבדל גדול בין הפסיכולוג הערבי לבין רחל הצפון אפריקאית, המטופלת של עמנואל לביני כמי שגדלה בראשית המדינה במשפחה מזרחית בתוך שכונה אשכנזית . כן גם למדתי בתיכון בירושלים אשר באותם ימים רחוקים היו רק שני תלמידים ממוצא מזרחי בכל כיתה. חברתי הטובה הייתה מנחמת אותי " אל תצטערי, את שונה, את מזרחית יפה , אותך אוהבים " הנחמה הזו , הייתה עבורי כדקירת סכין. עברתי חוויות דומות מאוד לחוויות של רחל. אני קוראת את החומר שלה ומרגישה שהיא מספרת את הסיפור שלי. כגון, כמה רע הרגשתי עם הסבתא האנאלפביתית שלי. כמה התביישתי בה. היא דיברה רק ערבית. ערבית הייתה גם שפת האויב וגם השפה הנחשלת של שוק מחנה יהודה. גם הורי דיברו לעיתים ערבית ביניהם וכשבאו אלי חברים, הייתי כל כך מתביישת ורוצה שהאדמה תקבור אותם ואותי. לכן גם לא למדתי ערבית, לא קלטתי כמעט אף מילה. זו הייתה בעיני שפת הקללות והייתי לחלוטין חרשת לעושר של השפה הערבית. כילידי ירושלים, הם לעיתים דיברו ביניהם ספניולית. השפה של הסמך טתים (ספרדי טהור ללא דם מזרחי ), אז הייתה לי הקלה,עליתי בסולם החברתי.
אבי עמד על כך שאדבר ב ח' ו ע' כי זו העברית התקנית. אבל חברי לא דיברו כך. אחרי ארוחת ערב שבת אבי ואני טיילנו במסלול השכונתי והוא לימד אותי לדבר נכון. אהבתי את קירבתו , טיולים אלה התקיימו תקופה ארוכה, אך עשיתי את עצמי מטומטמת שלא מצליחה ללמוד לדבר במבטא הנכון.
דור הבנים שלי שנולדו לאם ממוצא מזרחי ולאב ממוצא אשכנזי, מעולם לא עסקו ולא הוטרדו בשאלות אלה.נראה שהצעירים כבר במקום אחר והזהות שלהם יותר ישראלית מהזהות של הדור שלי. לכן, נדהמתי השבוע לשמוע ממטופלת צברית בת 25 שאומרת שקשה לה לקבל את משפחת החבר שלה שהם ממוצא תורכי, אבל לא נורא, זה נסבל אבל "עם מרוקאי או תימני, לא הייתי יוצאת " האם הייתי צריכה להגיד משהו אישי בעניין זה ? קשה לי להחליט, אבל העובדה היא שלא אמרתי כלום. הייתי משותקת. לאחרונה, נדהמתי לפתוח את הכותרת הראשית בעיתון הארץ. : "אלפי תלמידות ספרדיות מופלות בשל מוצאן " מסתבר שבסמינרים החרדים עדיין ממשיכה התופעה של מכסות לתלמידות ממוצא מזרחי. בעקבות הגילוי על האחוז הקטן של בנות מזרחיות בסמינרים הוגשה עתירה נגד האפרטהייד שמתחולל בין אשכנזים למזרחים. האם יתכן שמדובר על דצמבר 2011 ?
לעומת זאת, עמנואל שמח בסתר ליבו על שהמטופלת סבורה שהוא ממוצא מזרחי. בשאלת הגזענות, ניצב גם עמנואל שעלה מרוסיה, באותו מקום שניצבים הפסיכולוג הערבי , ואני. המקום של הבושה במי שאתה, בשורשים שלך, הרצון להיות מישהו אחר. זה אותו אספקט מטריד של שייכות למיעוט . הרוסי שמסתיר את הרוסיות עומד באותה עמדה של הערבי המסתיר את זהותו. עמדה זו מוכרת לי היטב מימים עברו בהם ניסיתי לטשטש את מוצאי.
עמנואל הרגיש שרחל רוצה לדעת שהוא מהעדה שלה כדי להרגיש יותר ביתית, יותר קרובה. גם זו תכונה אנושית , להאמין שהדמיון מחבר ומקרב. השונה, הזר, רחוק ומאיים, הדומה קרוב וביתי. הרשימה אותי מאוד הבחירה של עמנואל במונח ביתי. פרויד במאמרו על האנקני מדבר על המוכר הביתי שפתאום הופך לזר. זה מה שקרה למטופל הרוסי שקיבל שוק כשהבית הטיפולי המוכר פתאום הפך לזר ומאיים.
המשותף לפסיכולוג הערבי, לעמנואל ולי הוא המפגש עם חומרים פרטיים שלנו, מפגש המתרחש דרך אירוע בחיינו כמטפלים. המטופלים מביאים אותנו אל המקומות שאינם סגורים, שעדיין מכאיבים וצורבים בתוכנו.
כל זה מחזיר אותנו לשאלת השקיפות, מה עלינו לספר ומה רצוי להשאיר מחוץ לדיאלוג הטיפולי.
אנסה להתמודד עם שאלה קשה זו דרך התבוננות בשתי אופנויות חקירה.
במרחב של הטיפול הנפשי, למדתי בעקבות ביון ומלצר, לנסות להבחין בין investigation לבין exploration . הראשון הוא מרחב החקירה של הבלש. הוא חותר לגלות אמת אחת, עובדה מציאותית קונקרטית המסתתרת בתוך העלילה. השני , הוא מרחב החקירה של הפסיכואנליטיקאי. חקירת העולם הפנימי, המרחב הנפשי אשר בו יש מקום לאמת הפנימית של המטופל גם אם היא שונה מהעובדות ההיסטוריות או הביוגרפיות.
קשה מאוד לצייר קו ברור בין שני סוגי החקירה הללו. בחקר של הנפש, אנו המטפלים חשופים כל הזמן גם לחקירת עצמנו. אנו מגלים את המקומות הכואבים שלנו, או כפי שהראיתי בדוגמאות שציינתי, אנו נאלצים להיפגש שוב עם רגשי נחיתות ועם פחד מדחייה.
אני שמה את שתי אופנויות החקירה על רצף כשהשאיפה שלי היא להתקרב עד כמה שאפשר לקצה של חקירת העולם הפנימי.
ביון מצליח להבהיר היטב את החשיבות של החקירה של העולם הפנימי. כן גם את החשיבות של חקירת החוויה כאן ועכשיו. הוא מנסה להראות שככל שהמיכל הטיפולי נקי וריק ממשאלות וזיכרונות, כך יש יותר סיכוי לגעת ברגש האוטנטי כאן ועכשיו. מיכל מלא בעובדות סותם את הרגשות. ביון רואה בעודף מידע, סוג של הסחה, סוג של אור המושך את העין למקום הלא נכון. הוא מזמין אותנו להתבונן באפלה. להיות עם המטופל בתוך החוויה.
זה סוג קרבה שונה מקרבה דרך עובדות ביוגרפיות. זה סוג קירבה היכול להיווצר גם בין אדם אחד לאחר השונה ממנו. כדי להיות עם מטופל בתוך החוויה, לא נחוצות לנו נקודות דמיון ביוגרפיות. וביון מרחיק לכת ואומר , לא רק שלא נחוצות אלא גם פוגמות ומפריעות לראות אמת פנימית עמוקה וחבויה. המיכל הנקי והשקוף מקרב את המטפל אל התהוות ה O שהוא היכולת להיות עם המטופל עמוק בתוך תהליך לידתו מחדש , בתוך חווית הגילוי של מי הוא באמת. השקיפות האמיתית והיפה היא הנגיעה באנושיות.
מידע פסיכואנליטי שונה מאוד ממידע קונקרטי. אדם יכול להיות הורה בעוד חווית ההורות זרה לו, אדם עשוי להיות נשוי, בעוד עולמו הפנימי נותר עולם של אדם אחד.
בהשאירנו את המיכל הטיפולי ריק ממידע ביוגראפי, אנו מצליחים למלא אותו במידע רגשי . כאשר בני אדם מצליחים להיפגש דרך החוויה, השאלה מאיזו עדה הם, נעשית מיותרת , חסרת חשיבות ואפילו בלתי רלבנטית.
מעניין שהרצאה זו עוררה אצל כמה עמיתות שישבו בקהל, את הזיכרונות אודות הגזענות שהן חשו כלפי מוצאן הרומני. גם הן התביישו בארץ מוצאן. מה שמראה שאין סוף לחוויה האנושית הדוחפת אותנו כלפי מטה, להרגיש זרים, אחרים, ירודים יחסית לאיזו אריסטוקרטיה חברתית נוכחת ובלתי מדוברת.
אני חשה שהשיח שלי כפסיכואנליטיקאית, שונה בתוך השעות הטיפוליות מהשיח שמתנהל מחוץ לשעות. בתוך השעות , אני מרגישה שאני רוצה למסור את כל תשומת ליבי למטופל הזקוק להקשבה שלי. מחוץ לשעות, בשיחות בין עמיתים, בבלוג, במפגשים מקצועיים, אני מרגישה שהחשיפה מאתגרת ומלמדת אותנו רבות על עצמנו.
למזלי, המטופלים שלי לא קראו את הבלוג שלי. חוץ מהמטופלים בקבוצה האנליטית שלי וכן גם עמיתים ממכון ת"א העובדים איתי בקבוצה. אבל, אני לא אחסום את הגישה לבלוג. אם מטופל יקרא דברים החושפים אותי, אשתמש בזה כחומר לעבודה פסיכואנליטית. אבדוק מה הם ההקשרים החשובים עבורו.
כשהמחלה הגיעה בעבר לשיאים קשים, לא הצלחתי יותר להחזיק אותה והיא התחילה לחדור לשעות. מצאתי עצמי בוכה מול מטופלים. וזאת, משום שהבכי לא פסק כל היום. מטופלים מאוד יקרים לי עזבו אותי כי מצבי הבלתי נסבל הזכיר להם הורים חולים אנושים, הורים סובלים וכדו'. נראה לי שמאוד הכאבתי להם ופגעתי בהם.
זה היה אור אדום בעקבותיו, סגרתי את הקליניקה. זו הייתה תקופה קשה של בדידות ואובדן ערך.
חלק מהמטופלים חזרו והשנה, נוספו חדשים אשר לא חוו את הטראומה הזו.
הקשר עם הוותיקים שנפגעו וחזרו, נושא אופי מאוד מיוחד. אנחנו לא מזכירים ולא מדברים על מה שהיה , אבל זה נמצא בחדר . אני מכירה להם תודה. נוצרה ברית אנושית שנוכחת ללא מילים. הם נתנו לי משהו מאוד יקר. תיקון ושיקום האמון בי, נתנו לי את הזכות לחזור ולהיות הפסיכואנליטיקאית שלהם.
