אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב
עלון פסיכולוגיה עברית | 27/12/2020 | הרשמו כמנויים
ימים אחרונים של שנת אלפיים ועשרים, שתזכר, כנראה, כשנת הקורונה. בני אדם, כמו בני אדם, משתמשים באובייקטים שונים ומשונים כדי לעשות קצת סדר בבלאגן – ושנת 'עשרים עשרים', הפכה לאובייקט ספוג בקסם שחור, אפוף בתהילה מפוקפקת, שנה שאפשר לייחל רק שתגיע לסופה. התקווה המושמת על החלפת הסיומת, ומונחת על הגב שעוד לא נולד של שנת אלפיים עשרים ואחת, משתלבת נהדר עם מבצע החיסונים הנמרץ שמתרחש במקומותנו מחד, ועם הסגר השלישי – פוטנציאל לקתרזיס שמתואם ובתוך כך - עם לוח השנה. תאריכים, כמו נועדו לאפשר השוואה בין מה שהיה 'בדיוק לפני..', למה שעכשיו – זוכרים איפה הייתם ואיך ציינתם את כניסתה של אלפיים עשרים? לא ידענו דבר וחצי דבר על העתיד לקרות. לעולם לא יודעים.
ובינתיים באתרנו, מאמרים נהדרים וכמעט אחרונים לאלפיים עשרים:
"אתגר ההכלה בנגמ"ש: בין הכללה (inclusion) להרחקה (exclusion)" - מאמרו של ד"ר אבי נוטקביץ מתאר ומפתח את המשגותיו של ביון ביחס להכלה, ומתמקד במיוחד במושגים הכללה והרחקה ובזיקה שלהם למושגיו יסוד ביתא, יסוד אלפא, פונקציית אלפא ורוורי. המתח שנוצר בתוך היחיד ובתוך הקבוצה בין הכללה להרחקה – וכך בין הכלה ואי הכלה – בא לידי ביטוי מוחשי ונוגע רגשית בתיאור לחימה ופיקוד בנגמ"ש במלחמת יום הכיפורים.
ביכולתו של כל אחד לכתוב שיר קטן: ״עיפרון הקסם״ כותב מאליו אם רק פותחים לו מרחב מוגן ומקבל. על הנחה זאת מבוססת שיטת העבודה המקורית ב״שירתרפיה יצירתית-אינטראקטיבית״ (CITP) כלי לעבודה קבוצתית מובנית דרך כתיבת וקריאת שירים, שמתאים במיוחד ליישום במסגרת סדנאות במערכת החינוך ותורם להעצמת המשתתפים ולשיפור השְׁלוֹמוּת (well-being) שלהם. ד"ר דליה לורנץ מציגה את השיטה, ומבהיר שאף שהערך התרפויטי של השיטה משמעותי בכל עת.
במדור סקירת המאמרים – 'אמפתיה: תפיסות מוטעות ושימושים לא נכונים בפסיכותרפיה' - סקירת מאמרו של הווארד א. בוק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, פרופ' חבר באוניברסיטת טורונטו. במאמר זה בוק מתעתד לעסוק בנושא האמפתיה בטיפול מנקודת מבט רחבה, ולעסוק באי־ההבנות ובשימושים השגויים באמפתיה בפסיכותרפיה, מתוך ניסונו כמטפל וכמדריך.
עדות היא חלק מרכזי מקיומנו. אנשים בכל קשת הגילים ובכל שכבות האוכלוסייה, מבקשים שאחרים, קרובים וזרים, יהיו עדים למה שקורה להם – מאירועים יומיומיים ועד לרגעים אינטימיים. הספר "עדות היא מצב נפשי" מאת ציפי רוזנברג שיפר בוחן את פעולת העדות המדוברת מבחינה פילוסופית, סיפרותית ופסיכואנליטית. פרק מן הספר זמין לקריאתכם.
ובפסיכובלוגיה -
פרופ' עמיה ליבליך כותבת על הספר של אסתר עיני, אשתו של מנחם עיני, שישב בשבי המצרי משנת 1969 עד 1973. "סיפור היחסים בין מנחם ואסתר מוצג בעדינות הראויה להערצה. מצד אחד אסתר, העושה הכל כדי להקל עליו ולרצותו, אך חייה בכל זאת הולכים ומשתנים, ומצד שני מנחם הכלוא, שאין סוף לניסיונו להיות בבית בתפקיד ראש המשפחה, גם כשאיננו. הוא אינו מגלה את חולשותיו, והיא כמעט מסתירה את כוחה. כשהיא מסכמת את התקופה המאוחרת ביותר בשבי היא אומרת 'אני מתחזקת והוא נחלש'".
לקראת הסגר שמגיע אלינו היום – מדור חדר משלך שב לפעולה - "לקליניקה הנוכחית נכנסתי לפני כשנתיים. זוהי הקליניקה הראשונה שהיא ממש שלי, באזרחות. לפני כשלוש שנים פרשתי, לאחר כ-16 שנים, משירות קבע כפסיכולוגית בצה"ל. לאורך כל שנותיי בצבא 'נדדתי' בין חדרים/משרדים שהוקצו לי – חלקם היו נעימים יותר, חלקם נעימים פחות". אורית נחמיאס-חימוביץ', אחרי 16 שנים בצבא, מצאה לה סוף סוף חדר משלה - בקליניקה ברעננה.
האם המטפל במחוננים צריך להיות מחונן? ד"ר חנה דויד טוענת שזה אולי לא "נכון פוליטית" להעדיף כמטפל אדם בעל יכולות גבוהות במיוחד, אבל הנסיון מראה שסטטיסטית זה יהיה לטובת הילד.
הבלוג "קריאה מודרכת" נועד להיות מעין ספריה קהילתית, שתורכב מהמון המלצות אישיות של אנשי ונשות טיפול. בואו לעזור להגדיל את הספריה הזו. יש ספר שהשפיע עליך עמוקות? אולי ספר שקראת כשהיית ילדה או נערה, או דווקא כשהיית סטודנטית או מתמחה, או בכלל מומחית? זה יכול להיות ספר ילדים מיוחד, ספר שירה מטלטל, ספר פרוזה עמוק או ספר עיון ששינה את השקפתותייך, ולאו דווקא מתחום הפסיכולוגיה והטיפול. מ"פשר החלומות", דרך "מלכוד 22" ועד "האריה שאהב תות" - כל הספרים מתאימים. מוזמנים לפנות אלינו כדי להשתתף כממליצים במדור.
בשורה משמחת כל כך - שר הבריאות הודיע כי ידחה בשנה את השינוי התקציבי של ההתמחויות בפסיכולוגיה ל- 1.1.2022.
•
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר:
״לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב".
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם
וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.
(יהודה עמיחי)
