פרשת השבוע: בעקבות יעקב – השולח והנשלח
רות נצר | 6/12/2011 | הרשמו כמנויים
ביום ראשון, 4.12.11, הרציתי במכון ון-ליר על פרשת השבוע 'וישלח'. הרצאה זו היא אחת מסדרה שנתית של הרצאות על פרשת השבוע שהמרצים בה הם ברובם פסיכולוגים מאסכולות שונות וכן אנשי רוח שונים. בדברי לקחתי על עצמי לעקוב אחר משמעויות שנובעות מהלשון המיתופואטית של המקרא, וחופפות למשמעויות הפסיכולוגיות. בדיעבד אני מגלה, כמה באופן טבעי כנראה, אני רואה בטקסט את ההיבטים שאני אמונה עליהם, ושעסקתי בהם בספרי שיצא לא מכבר, 'מסע הגבור.'
אני מבקשת להביא כאן קטע מהדברים שאמרתי.
השפה המקראית היא השפה הראשונית שבה נברא העולם ובה נברא הספור הקדום של היהדות. הייתי אומרת שהשפה המקראית היא הלא-מודע הקולקטיבי שלנו: הלא-המודע המיתי-התאולוגי-התרבותי-הספרותי היהודי.
בספור של יעקב נפגוש משמעויות כפולות רבות: השולח והנשלח, העוקב והנעקב. הגונב והנגנב, הפוגע והנפגע. המרמֶה והמרומה. הבוחר והנבחר. המברך והמבורך.
במעקב שלנו אחרי המלים הכפולות והמתהפכות, אנחנו מגיעים לשם יעקב. השם יעקבאל מתועד כבר בתעודות היקסוסיות מצריות מן המאה ה-18 לפנה"ס.
האל מלווה את יעקב ושב ונגלה אליו במהלך חייו. כביכול, האל הולך בעקבותיו. אפשר לומר שעקבות האל בכל דרכי יעקב.
עשיו אמר עליו - עקבני פעמיים – לשון מרמה, וגם דרכו של יעקב עקובּה כאב, קשיים ופגיעוֹת.
גניבת הבכורה מעשיו היא מעקף - עקיפת הדרך הישרה. לעקוף-לעקוב.
בנוסף לגניבת הבכורה נאמר (לא, כ): "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא."
העובדה שיעקב גנב הוכיחה את נועזותו ומוכנותו להסתכן, להיאבק למען גורלו, כמי שמאוחר יותר יאבק עם המלאך ומכאן היותו ראוי לבחירה. זה כוחו של הגבור שאינו פסיבי. יעקב אקטיבי לעומת אביו יצחק שמתואר כפסיבי).
חטא גנבת הבכורה לא פוסל אותו מהבחירה. כמו שחטא היהירות של יוסף לא פוסלת אותו מיעודו להיות משנה למלך מצרים כדי לסייע לעמו. גנבה זו מזכירה לנו את גניבת הדעת, גניבת הפרי של אדם וחוה, ואת גניבת האש מהאלים של פרומתאוס. הפרדוקס הוא שהגניבה הזו הכרחית כי היא מאפשרת התפתחות, ולכן היא קרויה 'הגנבה הקדושה'. הפרדוקס הוא גם שלמרות שזו גניבה קדושה הכרחי לשלם עליה מחיר.
כולנו גונבים את גורלנו, במובן של לעקוב-לעקוף את הדרך הישרה, כדי להגיע ליעד הכרחי. כולנו גונבים מהעולם; במובן זה של לקחת לעצמנו מהשפעות החנוך, הבית, הסביבה. פעמים רבות המחשבות שלנו הן מחשבות שגנבנו מבלי דעת מהסביבה. ויותר מזה, אנחנו גונבים מבלי משים ממאגר הידע וההשראה והיצירתיות הכלל אנושיים, מהלא-מודע הקולקטיבי. זו גנבה הכרחית, כדי שנוכל למלא את היעוד שלנו. מה שנדמה לנו שהוא שלנו אינו שלנו מלכתחילה, וכך זה אמור להיות. וכך יעקב הוא הנבחר על ידי האל ובכל זאת היה עליו לגנוב את הנבחרות.
היה עליו להיות מוכן להסתכן, לצאת לגָלוּת, לִגְלות ולגָלוֹת את מסלול גורלו ולעבור מסע לשם כך. הגנבה הזו אינה הקלות הבלתי נסבלת אלא היא עצמה עבודה שמאפשרת התפתחות. למרות הברכה ששבה ומוענקת לו עליו להאבק, להתאמץ, להוכיח את עצמו, להתחשל, לפחד, לכאוב. שוב ושוב עליו להבחן ולגָלות מחדש את היותו ראוי לברכה וליעודו.
ויעקב גנב ונגנב. הוא אומר: גנובתי יום וגנובתי לילה.
ביטוי מסתורי. גנובתי – ביטוי שמכיל את כפל הפנים של גנבתי ונגנבתי.
ראינו שהשם יעקב מכיל בו את העקבות, ואת לעקוב-לעקוף. יעקב מתקשר גם עם שורש קוב. שהוא שורש של מלה החלטית חותכת, כמו "נקבה לי שכרך – כפי שאומר לבן ליעקב – בראשית ל, 28. ), או לקלל (בלעם. במדבר כג: "מה אקוב לא קבה אל") וכן, יקוב הדין את ההר. ונקב, וניקבה, כלומר חדירה פנימה , כמו לבקוע.
ובכן, יעקב מנוקב אל העולם האחר האלוהי שעוקב אחריו ומבטיח ברכה, ובו בזמן הוא חי בעולם המעשי הפרקטי ביותר שבו הוא צריך לעקוב-לעקוף את מי שמנסה למנוע את גורלו. אבל הוא גם צריך לעקוב-לעקוף את כוח האל שנאבק בו. הוא מנהל משא ומתן עם האל בבית-אל כמו עם לבן.
השורש עקב מהדהד את עכב. הוא מעכב אותנו, מחייב להשתהות בו, לשרות בו, לעקוב אחריו, להיבקע בו, ולא להתקבע בו. במעקב יש מבט מרוכז, מבט שמאפשר מודעות.
מעבר יבוק - שם קורה המאבק עם האיש. ויאבק איש עימו.
ושוב דמיון צלילי – יעקב – יבוק - מאבק
.
מה שאנחנו עושים כאן אינו משחק מלים פואטי, אלא ביטוי מצלולי לקשר משמעותי בין ההבטים השונים שכרוכים באופן בלתי נמנע זה בזה.
יעקב נפגש עם האיש בלילה, באין רואה, בחושך, ונאבק עמו. זה מצב דמוי חלום בו אנו נאבקים בישויות מעולמנו הפנימי. הלילה-החושך- נחל- מים - כל אלה סמלי הלא-מודע.
מעבר יבוק, מלבד היותו שם רחוב בתל-אביב (בנחלת יצחק), נהיה שם נרדף למעבר קריטי, שמתחולל בו שינוי טרנספורמטיבי בנפש האדם, תוך כדי מאבק עם כוחות פנימיים בנפשו.
לכן הוא גם הפך מטפורה למעבר אל המוות.
אצל היונים המעבר אל המוות הוא בנהר הליתֵה. האיש שיעקב נאבק עמו מזכיר במידת מה את הספן אכרון שמוביל את הנשמה אל מעבר לנהר. המים הם מי הנפש. כי באו מים עד נפש. העומד למות כנאבק עם מלאך המוות.
כך כתבתי לפני שנים אחדות על אמי ז"ל במאבקה עם שליח המוות:
נפשך
במעבר נהר
עם המלאך המר.
נחרֶדֶת, פן יגע בירכֵך.
יטול את שמֵך.
סֵפֶר מַעֲבַר יַבֹּק הוא שמו של ספר שחיבר אהרן ברכיה מודינה והודפס לראשונה במנטובה בשנת 1626 בספר 112 פרקים (בגימטריה יבק), שכוללים תפילות וטקסים שמיועדים לחולה, בני משפחתו והסובבים אותו במשך מחלתו, יציאת נשמתו וקבורתו (במובן הזה הוא דומה לספר המתים המצרי והטיבטי).
קו התפר של מעבר יבוק, הוא אפוא קו התפר של חיים ומוות, אדמה ומים, לילה ויום, שינה וערות, מודע ולא-מודע, אל ואדם, האיש ויעקב .
הנחל הוא גם קו התפר של המעבר, עליו עומדים שניהם ומתגוששים בלילה בין רואה. זה קו התפר שמכיל את שניהם. הוא גם קו תפר חוצה כגבול, אבל גם מרחב ביניים שמכיל את שניהם.
כאן יעקב פוגש את עצמו, אחרי שהוא מתפנה מהדאגה לנשותיו, הילדים, הצאן והעבדים, שהעביר אותם את הנהר.
ולפגוש את עצמו במקרא זה או בחלום, או בקול אלוהים, או במפגש עם האיש.
מי האיש?
'האיש' - הוא דימוי למשהו שהוא בין איש לבין מלאך או אל – והוא מזכיר את הדמון של סוקרטס ואפלטון. שהוא ישות אלוהית למחצה, שמתווכת בין האל והאדם, ושמבטאת את כוח הגורל. הדמון יכול להתגלם באלוהים או מלאך או דמות אנושית: בשפתנו נאמר, שהוא כעין ישות, מוטיב פנימי, כוח ארכיטיפי, על-אישי שפועל דרכנו, שאנחנו מתבקשים להפגש-להתעמת איתו, ולהאבק עמו יותר מלילה אחד. . כמו דמון של הארוס (כדברי דיוטימה, אצל אפלטון, שארוס הוא דמון גדול). או דמון היעוד. יונג.– אומר שהדמון הוא כאינסטינקט החיים שמתעורר בנו מבפנים "כדחף, כרצון, או כצו", וכשאנו מעניקים לו שם של דימון אישי או משתמשים במושג ארכיטיפ," אנו מנסים להגדיר בדיוק נוסף את הנקודה בה אחז בנו השד", ועושים "עוד צעד של התקרבות למקור החיים"
(זכרונות. עמ' 322 )
לפי גרשום שלום (בדיון על מהות ה'מגיד' שמתגלה למקובלים ומעניק להם ידע) הדמון הוא ה'צלם' שמופיע לפני האדם כדמות דיוקנו הוא, ככפיל, כייצוג ה'עצמי' במובנו היונגיאני.
במוזיאון תל-אביב ראיתי לאחרונה פסל של ז'רמן רישייה, 1954, נקרא: "איש לילה, גדול": פסל של דמות עוף אנושית גדולה, מברונזה שחורה, עם כנפים פרושות. בין עוף למלאך. מעניינת האנלוגיה לאיש הנאבק עם יעקב משום שהפסל נקרא 'איש לילה, גדול'. שם מאד לא שגרתי. שֵם שמזהה אותו עם דמות לילית אנושית. הכינוי של הפסל מגדיר אותו כאדם בעוד הפסל עצמו דומה לעוף גדול יותר מאשר לאדם.
התפיסה המקובלת היא שהאיש הוא שליח אלוהים שלובש צורת אדם, כמו האנשים שמתגלים לאברהם בפתח אוהלו: "והנה שלושה אנשים נצבים עליו", והמלאך שמתגלה לאשת מנוח, והיא מכנה אותו איש: "איש האלוהים בא אלי."
ואולי זה 'האיש' שאנחנו פוגשים בפרשה הבאה. בפרשת 'וישב', יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו רועי הצאן. יוסף יוצא לדרך ואז מסופר לנו: "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש? ויאמר את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפוא הם רועים. ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן" (לז, 16-17). שלוש פעמים הטקסט מזכיר שמדובר באיש.
מי האיש המסתורי הזה שכמו נשלח אליו כדי להורות לו את הדרך שהוא אמור ללכת בה? האם לא אותו האיש שאביו פגש? כי אם לא כן, מדוע בכלל המקרא מספר לנו על זה. הלא יכול היה להיכתב רק שיוסף הלך אל אחיו בדותן.
ההתגלות האל בהתגלמות כאדם היא המאפשרת לאדם לפגוש אותו, שכן את אלוהים עצמו לא ניתן לפגוש ( כפי שגם את הארכיטיפ עצמו, ככוח נפשי אל-אישי, לא ניתן לפגוש אלא לחוות את פעולתו בתוכנו). כי לא יראני האדם וחי. האיש כיצוג כוח אלוהי מופיע בנצרות בדמות האל המתגלם באדם, דהיינו, ישו.
מי האיש? מי הוא זה שאנחנו נאבקים בו מבלי דעת מיהו? הוא יכול להיות הקול המכשיל, הקול המתנגד, קול הפחדים, והוא יכול להיות מאבק מחבק מאתגר חונך וקורא לשליחות, הקול הקורא להגשמה, בדרך זו או אחרת.
כקול מתנגד מפחיד ושוללני, הוא יכול להיות המאבק הפנימי של יעקב ברגשות שליליים-ציליים כלפי עשיו – פחד, שנאה, כעס, תוקפנות, אשמה, נחיתות, חרטה, תבוסתנות, או ההיפך, התנשאות, כוחנות, יהירות, עורמה. ואז להאבק עמו פרושו להדוף אותו מחבוק יתר משתלט.
אבל מה המשמעות של מאבק בכוח אלוהי שקורא לשליחות?
אולי יעקב, כמו משה ובהמשך גם נביאים, כמו עמוס, מנסה להתחמק מהקריאה לאל ולכן הוא נאבק בה?
החידתיות של המאבק הבלתי מזוהה באיש הבלתי מזוהה, מאפשרת למאבק-מפגש הלילי המסתורי להיות מטריצה למבטי פשר שונים, שכולם מוכלים בו.
(בראשית לב) – יעקב נאבק בלילה עם האיש. "וירא כי לא יכל לו" – האיש רואה שאינו יכול לנצח את יעקב, ובסוף המאבק הוא מברך אותו ואומר לו – "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". ותוכל: המשמעות היא בעינַי, שההשג שלו הוא עצם המוכנות לשרות "עם" מה שכופה עצמו עליו למפגש. לא הניצחון, אלא היכולת להיות במפגש המאבק מבלי להיות מנצח או מנוצח. נראה שהכוונה כאן אינה לשרות במובן של השתררות על מישהו, כלומר להיות שר עליו, לנצח אותו, אלא לשרות עמו, להיות עימו. כמו בהשריה.
הרמב"ם אומר - נאבק עם עצמו. ואולי זה העניין, להיות מסוגלים להיות עם ולהאבק בחלקים הנמוכים הרגרסיביים, הציליים שמושכים אותנו, ובו בזמן להיות עם ולהאבק עם הכוחות הגבוהים האלוהיים הנשגבים שתובעים את שלהם. לתת להם זכות קיום. להאבק בהם כדי להתחזק מתוך עצם האומץ והמוכנות למאבק. ואמנם הוא מקבל את הברכה כי יכל להתמודד מבלי להכנע, ומבלי לרצות לנצח. לכן אומר לו האיש – "כי שרית... ותוכל".
עד אז יעקב נוהג בדרכי עקיפין ומרמה כדי להשיג את מטרותיו. הוא מרמה את אביו כדי להשיג את הבכורה ומרמה את לבן כשהוא בורח ממנו עם בנותיו. עכשיו הוא מסוגל למאבק ישיר אמיתי עם קושי, ולמפגש אמיתי עם המלאך בנפשו או מחוצה לו. קודם היה עוקב – מרמה, ועכשיו הוא ישראל - ישַר-אל – נוהג ביושרה. מוכן למפגש אמיתי.
יעקב אומר:"כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי"(פסוק כט) אפשר לראות כאן קריאה כפולה: נפשו ניצלה בזכות המפגש הפוגע עם אלוהים, או שניצלה, למרות שראתה פנים אל פנים, את אלוהים ולא הושמדה.
עימות זה מאפשר לו אחר כך להפגש ישירות עם עשיו. מפגש שכה פחד ממנו עד כה.
המאבק במלאך הוא השתקפות או המשך של המאבק בין האחים בבטנה של רבקה – כמו שכתוב: "ויתרוצצו הבנים בקרבה". הרי זה ביטוי סמלי של מאבק פנימי בין ניגודי הנפש. המאבק בין הבטי הנפש השונים שבנפש יעקב, בין האיש התם יושב אוהלים, לביו עשיו האדמוני השעיר, מזכיר לנו את הספור מהמיתולוגיה הבבלית על גילגמש ואנקידו, שתי דמויות מנוגדות, אחד בן התרבות העירונית והשני בן היער, פרא שעיר. האלה ארורו שלחה את אנקידו השעיר כדי לאזן את הכוחנות והשאפתנות של גילגמש שהתמכר לבניית עירו על חשבון בני עמו. ראשית המפגש ביניהם במאבק והמשכו בידידות נאמנה של משימות משותפות. המיתוס מדבר על הצורך למצוא את האיזון בין ניגודי הנפש, הרוח והגוף, שתחילה נאבקים ביניהם ותכליתם להתיידד זה עם זה.
לאחר המאבק עם המלאך, אחרי שהשלים עם אחיו, כתוב: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית, לג, יח). תואר זה – של איש שלם - מוענק לו על ידי כותב המקרא, אחרי שהתפייס עם עשיו, ועם הבטי הצל בנפשו, ועם האיכות הרוחנית של המלאך בנפשו, ועם ההבטים הכפולים של נפשו. התמודד – שרה – עם אדם (עשיו ולבן) ועם האל, ולמד לחיות בשלום עם הבטים רבי הפנים האלה.
אולי דווקא בגלל הניגודים הרבים שהיה עליו לחיות בתוכם, ולהשלים איתם, להיות איש שלם, הפך יעקב להיות 'עמוד האמת' בעץ הקבלי (תתן אמת ליעקב – מיכה ז,כ) והוא מייצג את ספירת תפארת, שנמצאת על קו האמצע, שמאזנת בין ספירת החסד והדין.
*
כל לילה נאבק עמנו
שוהה שורה
פוגע בנו חותמו.
מאז נצלע על ירכו
