הרקיע התמלא ידים - ועד בוקר לא יכולתי להדוף
עלון פסיכולוגיה עברית | 23/8/2020 | הרשמו כמנויים
הידיעה על האונס הקבוצתי המזעזע באילת הרעידה את אמות הסיפים בכיכר העיר הוירטואלית וגם בלא מעט כיכרות ממשיות בהן התקיימו הפגנות נגד האלימות המינית ולמען הנפגעות. כמטפלים ומטפלות, אנחנו פוגשים נפגעות ונפגעים בחדרי הטיפולים, מכירים מקרוב את ההדף הנרחב של הפגיעה - את המסע הארוך לשיקום הנפש הפצועה, להשבת הקשר אל הגוף, ולבניית האמון בעצמי ובאחרים. אחרים בינינו, עובדים עם בני נוער במערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות, ומלווים את האתגרים שביצירת שיח בריא סביב מיניות ויחסים. מלבד עבודתנו המתמשכת עם הנפגעות, מה לדעתכן תפקידנו כקהילה בעת שכזו? מוזמנות לכתוב לנו.
השבוע באתרנו טקסטים מעוררי לב ומחשבה -
השבוע מלאו שבע שנים למותו בטרם עת של גבריאל בלחסן, מוזיקאי-יוצר וחבר להקת "אלג'יר", שסבל ממחלת המאניה-דיפרסיה. נטע עמית כתבה מאמר מרתק על דיכאון, מאניה והחיים בין הקצוות במוזיקה של גבריאל בלחסן.
גם יום פטירתה ה-15 של המשוררת דליה רביקוביץ' צויין השבוע, וד"ר ליאור גרנות מנתחת בטקסט מרתק את הפואטיקה של רביקוביץ', היוצרת משחק שפה חדש המאפשר להתמיר את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל. בכך מייצרת שירתה אפשרות ביטוי עבור שפת הנפש הדיכאונית, ויתרה מכך: מאפשרת את התקווה לזכות בהבנתה על ידי החוץ.
אנחנו מבקשים להביא השבוע גם את סקירתה של גרנות את הפואמה 'עד הבוקר' מאת הילה להב, שפורסמה באתרנו בעבר – הפואמה, ששיר ממנה מצורף בניוזלטר זה, משתמשת במעשה 'פלגש בגבעה' כדי לתאר את חוויתה של נפגעת אונס. "העוצמה של הספר הזה היא ביכולתו להישיר מבט אל הזוועה ובכך שהוא מאלץ אותנו, הקוראים בו, להישיר מבט גם, ובכך לומר לנשים שעברו פגיעה מינית: אתן לא אילמות ולא מוסתרות בחשכה; יש אוזניים שיאזינו לקולכן ויש עיניים שיביטו בכן במבט רואה, מאמין וחומל".
טראומה מובילה פעמים רבות לדפוסי הימנעות לא יעילים שבאופן פרדוקסלי מגבירים את הסבל. אל מול מטח ה"טיפות" של זיכרונות כואבים, הטיפול ב-ACT נועד לסייע לסובלים מטראומה ללכת בגשם ולא לפחד להירטב, כלומר להצליח לקבל את הרגשות הקשים ולא להימנע מהם. בסקירתה, יעל אוהד בלנק מביאה בהרחבה רשמים מסדנת טיפול בטראומה בגישת ACT בהנחיית ג'ואן סטיינווקס, שהתקיימה בפתחה של מגיפת הקורונה ושהמשתתפים בה הוזמנו לצלול באומץ למפגש עם חומרים נפשיים קשים וכואבים ביותר.
ובמדור סקירת המאמרים, שמחים להביא אליכם את סקירת מאמרה החשוב של ארנה פרומן 'אמהות צריכות להיות שם כדי להיעזב' -על מנת שילד יוכל לגדול ולהתבגר באופן מיטבי, לצאת בהדרגה לדרך עצמאית, ולצד זאת לנהוג בהערכה ובדאגה כלפי הוריו, עליהם להיות שם כדי להיעזב. פורמן מתארת במאמרה תהליך זה, שמתרחש לאורך כל תהליך ההתפתחות של הילד, אפילו כשהוא כבר בוגר, כתהליך מהותי בהתפתחות תקינה של הילד.
בפסיכובלוגיה -
יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות ירדן מנדלסון סבורה שפסיכולוגים במעונות צריך כל הזמן, לא רק אחרי פרשות התעללות חמורות וכותבת על המשמעות של פסיכולוג התפתחותי כמלווה של משפחתונים בימים כתיקונם ולא רק בימים שחורים.
וד"ר אורי ניצן בפוסט מקח, העוסק במובנים בהם ההתמודדות המתמשכת עם נגיף הקורונה חושפת את כולנו לטראומה מורכבת, על מאפייניה השונים. "להערכתי, כולם, כל מי ששומע ורואה, כי מי שחי בעולם סובל ממידה מסוימת של דיכאון ו/או חרדה בימים האלה. יותר מזה, גם כשאנחנו לא חווים מצוקה כולנו ברמה מסוימת של מצוקה, וחשוב להדגיש שזה נורמלי. איך לא? כבר חודשים שאנחנו חשופים לסטרס ולאי-ודאות".
•
היד
שוב איני זוכרת בצוארו של מי נשכתי.
היו לי אצבעות וציפורניים.
הרקיע התמלא ידים - ועד בוקר לא יכולתי להדוף.
ניסיתי למלט אבל נכבשתי באגרוף
קרוש מדם. עם הזריחה
נפלתי על הסף.
עכשיו אני ברורה.
אני מכתב.
שלחו אותי מושטת ופתוחה.
(הילה להב, מתוך הפואמה 'עד הבוקר')