עוברות דירה | ד"ר ענת משה
ענת משה | 7/9/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
רֵישָׁא –
התחלתי את כתיבת החיבור מתוך הרהורים על השפעת המעבר בין קליניקות על המטפל והמטופל ותהיתי מה קורה לשניהם כששינוי כזה מתרגש עליהם בתקופת הטיפול. לאחר כמה פעימות של כתיבה, הקורונה כאורחת לא קרואה חדרה לחיינו ולחדר הטיפול ואיכשהו, בלי שהתכוננתי לכך, חדרה גם לחיבור הנוכחי שבתחילה נכתב בלעדיה.
בעת הזו, כשכולנו נמצאים תחת השפעתה של הקורונה, צפות ומציפות תהיות על המסגרת הטיפולית- המתרחש בתוכה, מחוצה לה והמעברים בין החוץ לפנים. הנגיף הוציא את חלקנו מחדר הטיפולים המוכר והידוע, אילץ אותנו לבנות ולעצב חדר מסוג אחר (Zoom, Skype, שיחת טלפון) וגרם לנו להיטלטל ביניהם תוך הצמדות להנחיות, שאף הן לא עקביות ומשתנות השכם וערב. עכשיו, בתקופה רבת התהפוכות, כשאנו יוצאים ונכנסים לסירוגין מאזור הנוחות והתרחקנו פיזית מהחדר ומהמטופלים, נקרית בפנינו הזדמנות להתבונן ב- zoom in וב- zoom out (ממש כמו שמתפקד מנגנון העדשה במצלמה) על הקליניקה רבת העוצמה ועל מה שהיא מעוררת בדרך אליה וממנה.
ניתן להנעים את זמן הקריאה בהאזנה לתערובת אסקוט בשירם החדר האינטימי שלי.
מערך חיצוני, מערך פנימי והמרחב בין השניים כאזורי הטיפול –
קליניקה חדשה יכולה להיות הזדמנות למטפל לעצב את חדרו באופן שונה. העיצוב האופטימלי (שכולל התייחסות לקירות, לריהוט ולאביזרים) מכוון ליצור סביבה רגועה שלא תשתלט על "צבעי" ההתרחשות שמתהווים בחדר. יש הממליצים לוותר על גירויים שעלולים למקד אליהם את תשומת לב המטופל ובכך "להרעיש" את הטיפול. המטפל יכול לתת צביון שיהיה תולדה של הבנתו מה נוח ונאה בעיניו בחדר בו הוא עובד שעות רבות בשילוב עם הבנתו שלחלל החדר ישנה השפעה על המטופלים.
במרחב הטיפולי ובהשפעת התהליכים שמלווים את המטופל גם מחוצה לו, מתאפשרת עבודה פנימית משמעותית. הקליניקה כמרחב פיזי היא המעטפת בתוכה מתקיים הטיפול עם המשמעות הנפשית. כולנו מושפעים מאוד מגירויים בסביבה, בין אם אנחנו מעוניינים בכך ובין אם לאו, ולכן אנחנו נכוון לכך שהמאפיינים הפיזיים של חדר הטיפול יינסכו במטופל ביטחון ויהוו עבורו מרחב בטוח, מכיל ומחזיק. נפעל מתוך מחשבה מכוונת שהמרחב וצפונותיו יסייעו לרקום את הקשר, את יצירת האמון, ואת השיח האמפטי, הבונה והמצמיח.
הטיפול יכול להיות מושפע מהמאפיינים הפיזיים אבל לא רק מהם. הדיאדה מהווה כר פורה להתנהגויות ורגשות, התבוננות ופענוח של מצבים וכל זאת באופן דו-סטרי. כמו שהמטפל מנסה לפענח את המטופל, גם המטופל מנסה לפענח את המטפל ואחת מהדרכים היא באמצעות מיקומו של החדר ועיצובו. המטופל הסקרן מנסה, ובמקרים רבים גם מסוגל, ללמוד על המטפל דרך החפצים שבחדר ודרך הדגשים השונים שהמטפל בחר לחדרו החדש שאולי לא באו לידי ביטוי בקליניקה הקודמת. שאלות שילוו את המעבר יכולות להיות כגון: מה נשאר "שם מאחור" בקליניקה הקודמת ומה עבר למקום החדש ונמצא "פה" ומה המשמעויות של מה שנשאר ומתחדש? והאם לתגובות בעקבות השינוי "בתפאורה", יש ערך טיפולי? עוד מחשבות סקרניות (ואולי גם שאלות) יכולות להיות בנוגע לסיבות המעבר.
בימים אלה, ישנם מטפלים שממשיכים את הטיפול המקוון מהקליניקה הקבועה וישנם כאלה שמסיבות השמורות עמם, מקיימים את הפגישות המקוונות מחדר שבביתם. אני מהרהרת בסיטואציה הזו וחושבת לעצמי על ההשלכות של "הכניסה לביתו" של המטפל, וכמה המטופל עסוק בזה, אם בכלל. מה בחדר מעורר את המטופל יותר ומהם השיקולים שהפעיל המטפל בבחירתו את החדר ממנו יטפל. היכן בחר לשבת, האם השקיע מחשבה במה ניבט דרך עדשת המצלמה.
ההודעה טרום המעבר –
מַעֲבָר לקליניקה חדשה במהלך תקופת הטיפול היא עניין משמעותי למטופל ובוודאי שבמידה מסוימת גם למטפל. חודש ימים לפני המַעֲבָר המטפלת שלי עדכנה אותי בשינוי, אמנם מַעֲבָר לקליניקה באותו מחוז ואפילו באותה העיר, אך שינוי, או כמו שחלק מאיתנו נוהגים לומר "חת'כת עניין". מאז המעבר ועד היום חלפה כשנה ועודני מהרהרת ומתבוננת דרך שני כובעיי- הן כמטופלת והן כמטפלת איך משפיע מעבר כזה על כל אחד מהשותפים במעשה הטיפולי, על התכנים ועל הדיאדה. תריסר חודשים חלפו מאז המעבר והנה התרגש על כולנו מעבר נוסף מתקופה של שגרה בריאה לתקופה של דאגה מפני הידבקות בנגיף שמרחיק את המוכר והידוע, מאלץ לשנות אורחות חיים, בולם תנועה חופשיה, מעורר דאגות, מעצים טראומות ומזמין המון שאלות וחוסר וודאות.
ישנם מטופלים שזקוקים בהתפתחותם הטיפולית לתזכורת אודות המעבר אחת לכמה מפגשים כדי לעכל את המידע ועל כן טוב שההכנה למעבר תהיה מותאמת לקצב החיים של המטופל, לשלב הטיפולי, להיכרות מה הידיעה על כך תפעיל אצלו.
המגיפה לא הודיעה על בואה ולא השאירה זמן להתארגנות, להפנמה, לשאלות האם "אורחת" רצויה היא. כל המטפלים וכל המטופלים נדרשו לבצע שינוי מיידי ואף אחד לא בדק מה מתאים, מתי ואיך- שאלות מעדנות ומתחשבות. הפתאום יכול להפחיד, להרתיע ולשתק וְהַלְּפֶתַע יכול לאפשר התגייסות ו/או יצירתיות.
המעבר –
עם הכניסה הראשונה לחדר הטיפול החדש, מֵעֵבֶר לשיח על המעבר שמתקיים מטבע הדברים ברמה כזו או אחרת, ישנה הזדמנות להתבונן ואולי אף להגיע למחוזות אחרים בטיפול. השינוי יכול להזמין נושאים נוספים שבנפש לעלות, לאפשר זוויות הסתכלות חדשות על חוויות חיים, ולעיתים אף לגרום לנסיגה בטיפול, שלה ייחודיות מקדמת משלה, אם מאפשרים לה להגיע למרכז החדר.
ובימים אלו, ימי התפשטות הנגיף, אחרי ההסתגלות הראשונית לאופי הטיפול האחר- דרך מסך המחשב או הטלפון, השיח הטיפולי יכול להישאר סביב התמות שעולות ממילא, ללא תלות בסביבה הפיזית בה השיחה מתקיימות ויכול גם להיות אחר, כזה שמזמין נגיעות, חשיפה, היכרות ועיבודים בחלקים שהיו חרישיים עד לאותה נקודת זמן, והימים הסוערים היוו טריגר להופעתם והנכחתם במלוא עוזם.
אני חושבת שמַעֲבָר למבנה אחר יכול להכניס שינוי לאינטראקציה שהיתה כבר קודם. קֶשֶׁר נבנה בתוך הֶקְשֵׁר, וחלק מההֶקְשֵׁר הוא המקום בו מערכת היחסים נולדה ונרקמה. לכן, חשוב לקחת בחשבון בתקופת המעבר בין הקליניקות שהשינוי הפיזי עשוי ליצור התחלה אחרת שיכולה להיטמע במה שכבר דובר ו/או הושג. התחלה שיכולה לחזק, לחדד, להבהיר, לקדם או ליצור נתיב אחר- מקביל- שונה- ייחודי בקשר שבין המטפל למטופל.
נשאלת השאלה, מה קורה בזו העת- "עת הקורונה", לאינטראקציה בין המטפל למטופל? האם המציאות החדשה והלא ברורה שאופפת את כולנו, ואינה מנת חלקו של המטופל בלבד, גורמת להתחלה חדשה? האם תנאי הבסיס שהשתנו וממצבים את המטפל והמטופל באותה "קַלַּחַת", משפיעים על מה שנבנה כבר קודם במערכת היחסים?
המַעֲבָר לקליניקה אחרת מאפשר למידה משותפת ועצמית על שינויים ומעברים ועל השפעותיהם בחייו של המטופל. במסגרת השיח יכולות לעלות שאלות חשובות כמו עד כמה השינוי ניכר בהמשך הטיפול והאם הרצף הטיפולי נקטע? מה קורה באירועי חיים כשהיציבות וההרגל מתערערים ומה ניתן ללמוד יחד על הסתגלותו של המטופל למעברים ולמקומות חדשים. חשוב להחזיק במחשבותיו של המטפל כיצד המטופל מתמודד באופן כללי עם שינויים בחייו והאם עניין המעבר מקליניקה אחת לאחרת עולה בחומרים שמביא עמו לפגישות. האם התגובה של המטופל לשינוי הקליניקה דומה לתגובתו לשינויי חיים אחרים?
והנגיף שהופיע לו כך פתאום ביום בהיר, מכריח אותנו לעבור ולשנות, מאפשר לנו לבחון כמה כוחות גלומים בנו באיזו מידה אנו סתגלנים למציאות המשתנה.
היום הייחודי שבצלו המעבר, מתחיל כבר אחרי הטיפול האחרון בקליניקה אותה עוזבים. תהליך עזיבת המקום שהיה עבור המטופל אינקובטור מכיל, מחמם ומזין מתחיל כבר עם הודעתו הראשונה של המטפל. המטופל נפרד מתקופה משמעותית בה הגיע למקום קבוע, ספג את ההוויה בכל חושיו ואסף את חוויותיו. בראשו חולפות מחשבות על המקום החדש שטרם ביקר בו, האם יוכל למצוא בו את הנוחיות אליה התרגל, עוד עולות מחשבות על מראה המקום החדש ועל המשך הטיפול.
מתוך מה שהבנתי מהמידע בתקשורת, לנגיף היתה אמנם תקופת דגירה, אך הוא שקוף ובלתי נראה. לא ידענו את המועדים ואיננו יודעים לצפות את מסלולו. אי הוודאות לא מאפשרת לבצע תהליך של מעבר ולא מתחשבת במילים "לאט", "רק רגע", "והדרגתיות". הכל מתרחש בלי לדעת האם הפעולות שננקטות מצד כל הגורמים שאמונים על ניהול המשבר, אכן מתאימות. אין זמן ל-Step by step באיזושהי ראיה עתידית אלא התמקדות, ככל האפשר, "בכאן ועכשיו".
מה יהיה אופיין של הפגישות הבאות? עם כניסתו של הנגיף לחיינו המטופלים התייחסו אליו כל אחד בדרכו הייחודית. אחד אמר: "אינני יודע מה יהיה עם הטיפול כשהחיים שלי נעצרו", והשניה אמרה: "אני לא יודעת מה יהיה עם הפגישות שלנו, אם כרגע, בגלל הקורונה, לא קורה בחיים שלי כלום". שלישית הפטירה: "להתראות אחרי הקורונה" (ולבסוף נשארה).
הפגישה הראשונה במקום החדש –
כתבתי ב-Waze את הכתובת שבה ממוקמת הקליניקה החדשה שלנו (כן, שלנו) והבערתי את מנועי הקפסולה (עליה כתבתי בעבר בבלוג 'כתיבה יצירתית'). היום אני מבינה יותר ויותר כמה הטיפול מתחיל הרבה לפני הישיבה באוטו, כמה השהות באוטו מאפשרת עיבוד מחשבות וצרכים וכמה הדרך חזרה מהטיפול בנסיעה מאפשרת עוד זמן איכות עם המטפלת.
לפני הפגישה עלו המחשבות על הפגישה הראשונה והבטן התערבלה והתרגשה. הרהרתי על החוץ והפנים- על הרחוב, על דרך הגישה ועל תוך תוכו של החדר. הרהרתי על נוחיות החניה ועל החיסכון בדמי החניה בהשוואה למיקום הקודם. דמיינתי את מרחק הצעידה מהחניה ועד לחדר הטיפול, חשבתי על כך שהדרך מהבית התקצרה לי בחמש דקות, הרהרתי במה מה אפגוש בשביל הגישה ומה אספוג תוך כדי ההליכה מהרכב עד לפתחו של "היכל הקודש"- הקליניקה. חשבתי על המעבר מהמוכר, הברור, הליכה שמהווה כמעין הכנה והתכנסות לתוככי הטיפול.
וכמו שחשבתי על החוץ כמובן שהקדשתי מחשבה על הפנים- על פתיחת הדלת ומפגש העיניים הראשון עם המטפלת, אילו צלילים אשמע בתוך צמדי המילים: "ברוכה הבאה" ו-"ברוכה הנמצאת", מה תקפלנה המילים הללו ומה ארגיש באותם רגעים קסומים.
הפרטים החיצוניים הללו חשובים וכמותם עלו במוחי הקודח מחשבות על המעבר משאון החוץ אל ההתכנסות פנימה. מספר הצעדים מהאוטו עד מבואת הקליניקה כאנלוגיה לאפשרות להרחיק ולהעמיק גם בנפש.
קולות הרחוב מגוונים וביניהם נמנים ציוץ הציפורים, מנוע של מכונית, טריקת דלת, טיפופי עקבים, צופרי רכבים, המיית הרוח, צעקות של ילדים משתעשעים, ושיח בין אנשים. גם הם מהווים "עניין", לאו דווקא בהקשר של איבוד הקשב, אלא במובן של קולות הרקע החיצוניים לקליניקה כחלק מהטבע. מעניין עד כמה מאפייניהן של שלוש הסביבות- תכונת הרחוב, תוכנם של הראש והנפש ותכולתה של הקליניקה משפיעים ומושפעים.
העמידה על סף הקליניקה מסמלת את הכניסה הטכנית לפגישה הטיפולית. נושמת נשימה עמוקה, נוקשת בדלת והנה הדלת נפתחת. זווית פתיחה שמחד מאפשרת כניסה נוחה ומאידך, מִפְתַח צר כזה שלא מאפשר לכל "החוץ" להיכנס יחד איתי. הדלת נסגרת, אני שואפת את הריח שבחדר האינטימי שלי- שלנו, עוד אחד מהסימנים שהגעתי למקום הנכון, הנעים, המכיל זה שלגמרי שלי ל-50 הדקות הקרובות.
כמה שונה המצב עכשיו- ימי הקורונה, כשהבחוץ והבפנים מקבלים הגדרות חדשות, מצומצמות יותר במובן של השטח הפיזי. אין נסיעה לקליניקה, אין את התשלום עבור החניה ואין גם את מה שמתחולל בגוף- נפש בזמני הנסיעה. הפגישה הטיפולית מצטמצמת ומתרכזת רק בחמישים דקות ומבעד למסכים.
הסטינג השתנה (לפרקים) בתקופת הקורונה. כמה דקות לפני פגישת הטיפול, קיבלתי הודעת וואטצאפ בה נכתב: "שלחתי לך קישור ל-zoom, להתראות". הודעה המשולה, בעיני רוחי, לנקישה "החדשה" בדלת. הלחיצה על קישור ה- zoomבשעה היעודה, משולה לפתיחת הדלת, ולחיצה על המלבן "Leave the meeting" מסמלת את הפרידה מהמטפלת והיציאה מהחדר. לאחר השעה הטיפולית אני ממשיכה לשבת על הכיסא המשרדי בביתי והמטפלת נשארת ישובה על כורסתה הרגילה בקליניקה ולא מלווה אותי, הלכה למעשה, בדרכי החוצה אל "הרחוב הסואן".
בפגישות הראשונות, ימי טרום-טרום קורונה, ההשוואה בין שני חדרי הטיפול (המוחשיים) הישן והחדש תפסה אצלי מקום נכבד. ערכתי השוואה בריח, חשתי את הטמפרטורה שפשטה בו, שמתי לב לתאורה (ולהשתקפות קרני השמש ומשחקי האור והצל על פניה של המטפלת וקירות החדר), הייתי ערה לזוויות המבט ומקומות הישיבה של שתינו. דבר נוסף שהעסיק אותי היה סטיית המבט (כשבחרתי לא להישיר מבט לתוך עיניה) לשם התכנסות פנימית, זמן שהוקדש לשקט ולהתרגעות. לרוב, בשני חדרי הטיפול (הישן והחדש), היה זה שיטוט העיניים על הספרים הממוקמים כלאחר כבוד על מדפי הספריה ולעתים מיקוד מבט על השעון התלוי על הקיר.
ובימי הסגר הקורונה אילצה, כחלק משמירה על הוראות משרד הבריאות, להעביר את פגישות הטיפול "לזום" והנוכחות הפכה להיות שותפות בין מסכים. מרחק הנסיעה התאפס ובמקומו התרחבו הריחוק והבידוד. על השקט, שיש לו תפקיד מהותי בתוך הטיפול, ריחף סימן שאלה גדול. מאוד קשה לפרש את השקט הזה בתוך המדיה הזו. האם מקורו בתקלה טכנית והתמונה קפאה בגינו או לחילופין הרגע קפא ויש לו משמעות טיפולית גרידא. האם דומה הוא לשקט שנוצר בקליניקה, או שדממה השתררה בשל הסחת הדעת בסביבה האחרת.
המטפלת ישובה בקליניקה שלה, בסביבה הטיפולית שלה ושלי- אותה תפאורה ותכולת חדר, אותה זווית ישיבה, וההבדל הוא שאיננו חולקות בפועל את אותו מרחב פיזי. אנחנו יחד בנפש, בחלק מהתחושות והרגשות, במילים, יחד בהמשכו של הטיפול אבל היא שם ואני פה ואני תוהה עד כמה ניתן לחוש את היחד כשהמרחק הגאוגרפי גדול. מה הולך לאיבוד במפגשים הטיפוליים מכורח כללי הזהירות הננקטים. איזו בריאות נשמרת ואיזו פחות?
מקוון אבל לא מספיק מכוון –
ימי קורונה ימים של הקהיית חושים. הפגישה הטיפולית מתקיימת כשאני והמטפלת ישובות בשני ישובים שונים. אני ישובה לי בביתי והמטפלת ישובה בקליניקה שכעת רחוקה ממני עשרות קילומטרים. כמה כוליותם של המטפל והמטופל חשובה וכעת, הגוף נמצא רק בחלקו העליון, שלא כמו בפגישה הפרונטלית. העיניים שלי מישירות מבט לעיניה (לא לעינית המצלמה), ולפרקים משוטטות לנקודה אחרת בחדר שלי.
הקולות שנשמעים לא בהכרח קולותיו של הטבע אלא יכולים להיות הקולות של בני המשפחה שנמצאים בין קירות הבית. ישנם מרכיבים מתווכים בין הצלילים שהמטפלת משמיעה לקולטני האוזניים שלי. האוזניים שומעות רק את גלי הקול שעוברים דרך קווי המרשתת, דרך מיקרופון ורמקול ועוברים דרך ארוכה עד שמגיעים אליי ומתפזרים בחדר בו אני יושבת. האוזניים שומעות את המילים אך לא את ההמיה העשירה שנמצאת "מתחת לרדאר". משהו בתקשורת מרגיש לי "מתכתי".
האף מריח רק את הבושם והדאודורנט שהזלפתי ומרחתי על גופי כחלק מהכנתי לפגישה. מריח את ריחות החדר והבית הפרטי והמוכר שלי. האף הספיק לשכוח מהם הריחות שליוו את הפגישה בקליניקה- ריח הספרים הסדורים על מדפי הכוננית, שכח את הריח של הפגישה הטיפולית.
הבטן כואבת, מתהפכת ומערבלת את הריק. המזון שחיוני לצמיחה ולתחושת רוגע ושובע לא מגיע ולא מעובד בה. הבטן שרגילה למנה שלה אחת לשבוע "עובדת על ריק" ותחושת הצום מכאיבה ומשפיעה על החושים האחרים. הרעב מתמשך וגורם להשלת קילוגרמים מהמשקל הסגולי וערכו של הטיפול. קילוגרמים של תשומת לב, אמפתיה, קירבה, אינטימיות, קשר מיטיב.
כשאין אפשרות בטיפול לשתף את החושים (ולא לדבר אותם) ולשהות במחיצת המטפלת "על אמת", התחושה היא ששעת הטיפול מתקצרת. כמות המילים מתעצמת והן מנסות לפצות על מה שבלתי אפשרי להפיק. ובכל פגישה מורגשות תנודות חדות בין יותר לפחות. יותר מילים- פחות ריח, יותר מילים- פחות שקט, יותר מילים- פחות עיניים חודרות, יותר מילים- פחות קירבה, יותר מילים- פחות שיח רגשי, יותר מילים- פחות גוף, יותר מילים- פחות המיית הלב.
מה יש בו בגודל הטבעי ללא מסך ומצלמה שמצליח לקרב כל-כך או לחלופין מה יש במסך ובמצלמה שמעוות את התחושה השלמה של הביחד. כמה חשובה הקרבה הפיזית- מחוות הגוף והאינטימיות- האזנה לנשימות, צקצוק הלשון, עפעוף הריסים, תנועתה העולה ויורדת של הסרעפת כפונקציה לאוויר שמתמלא ומתרוקן, הקפצת הרגל, שינוי התנוחה על הכורסה ופכירת האצבעות, החיוך הקטנטן בצדודית הפה או לחילופין צחוק רם. נכון שרואים את הפנים אך כמו שלא רואים את קמטי השנים, לא רואים גם את קמטי ההבעה.
סֵיפָא –
ה- COVID-19 הצטרף לחיינו ושינה את הסטינג הטיפולי ומתוך השינוי המאולץ נוצר מרחב חדש בו ישנם חלקים מוכרים וגם חלקים מנוכרים. הסביבה החיצונית השתנתה וזו בתורה משפיעה על הסביבה הפנימית ויש להניח שאצל חלק מהמטופלים, הביטחון והאמון שכבר נרכשו, לפני השינוי, "יצאו מהשורה" (misalignment). בסטינג החדש מתחיל איסוף של מידע חדש, כשלא כל הגוף נמצא בחדר, כשאיברי הקלט לא מצליחים לקלוט את כל התשדורת- בגלל הריחוק, בגלל חציצת המסך בין המטפל למטופל, בגלל ההתרגשות מאופי האילוץ.
