קורונה כאבן פינה או כאבן נגף | ד"ר ענת משה
ענת משה | 5/7/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
היי קורונה,
אינני מכירה אותך מקרוב אבל תודה.
בתקופה האחרונה למדנו מהי שגרה אחרת, למדנו כיצד לחיות באופן שונה מהמוכר ויש להניח שנתגעגע לכל מה שהיה כאן קודם, כי גם בלי הקורונה אנחנו נהנים להתרפק על גלי הנוסטלגיה ולומר שפעם, היה כאן טוב יותר.
קורונה חביבתי, חיברת אותי לעצמי, יצרת לי מחשבות מקוריות והתעקשת, בתקופה שהחלטת להישאר, שאני אכיר את עצמי ואת רצונותיי טוב יותר.
עזרת לי להבין שכל הקבוע בר שינוי ושתמיד יכול להגיע סדר חדש. מעכשיו יהיה לנו סדר עולמי חדש. לא עוד מה שהכרנו בעבר. הנורמלי הוא כאן ועכשיו, וגם אם בהתחלה הגעת ולא ידעו מי את ומה את מביאה לנו, כעת ברור לנו שהגדרת הנורמלי משתנה. מה שהוגדר נורמלי לפני שהגעת, לא יהיה בהגדרתו הנורמלי, כעת.
אני לא רוחנית אבל הנה מין חיבור שכזה. את- קורונה, פוגעת בנשמה ובנשימה. את מקשה על הריאות ולא מאפשרת לאוויר להיכנס לתוכנו לגופנו. כשאני חושבת על התקופה טרום בואך, גם אז לא היה מקום בריאות, כי לא הספקנו לנשום. גם כשנשמנו היו אלה נשימות קצובות ושטוחות. לא מילאנו באוויר את מלוא חלל הריאה. רצינו להספיק ולא היה זמן לנשום את מלוא הקיבולת. רצנו. רצינו. לא עצרנו רגע להבין למה אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. צריך אוויר, צריך לעצור רגע, צריכים הפסקה כדי לעכל, להבין, לתכנן, ליהנות לא רק מהתוצאה אלא גם מהדרך. משהו חיצוני צריך היה לספק לנו את האויר שאנחנו בעצמנו אמורים לנשום, אך הגענו לקצה.
עבורי עצרת את העולם מלכת והייתי זקוקה לעצירה הזו. שנים אני מרגישה שהעולם רץ, מתקדם מהר מדי ושאף אחד, אבל אף אחד לא עוצר. העצירה מפחידה אותנו, מזמינה מחשבות כואבות ופגישות עם הנפש וחלקיה השותתים. את הגעת וכפית עלינו הורדת הילוך באינטנסיביות של החיים. יצרת מציאות בה איננו כבולים לשעון ולמרדף המסחרר והאין סופי של הישגים ומטרות. לעיתים אני מברכת על עצירות כאלה, כי אני מיעטתי בימי חיי לעשות אותן. מישהו או משהו חיצוני שלט עבורי בהפסקות הללו.
שמתי לב שאני ועוד כמה סביבי נבהלנו שנישאב לריק ולחוסר מעש, וכדי להלחם בהשלכותייך ניסינו לצקת תכנים ליום- יום, כאילו אין מחר ואולי מהבהלה שאנחנו נרתעים מלנוח.
כשהגעת חשבתי למה אנחנו סוגדים בתרבות המערבית שלנו. שנים מוטמעת אצלנו הגישה המעוותת שמקפלת בתוכה את הגדרות האידיאל והאידיאל הזה חייב לכלול את המילה שמתארת כמות- הרבה יותר, חזק יותר, יפה יותר, רחוק יותר, יקר יותר, מהר יותר. כמה שיותר, יותר טוב. הפכנו לסגוד ליותר, לתרבות השפע.
קורונה, קורונה, הגעת כתקופת גמילה במסווה של נגיף. גמילה מכל מה שמיותר ולא צריך. בכלל נראה לי שהצעת לנו לחשוב פחות על מה צריך ויותר מה מתאים לנו. חידדת עבורנו את ההבנה שלכל אחד מאיתנו מתאים משהו אחר במינון אחר. כל מה שצריך פתאום הפך להיות, אם אפשר, עושים. אם אי אפשר, ניתן לחשוב על דרך אחרת.
הפרת לנו את השגרה. ובתקופה הארוכה שאת נוכחת, מתרוצצות אצלי המחשבות מה פספסתי בחיים עד היום- על מה ויתרתי ולמה. עשיתי "זום אין וזום אאוט" מבחוץ על הפנים ומהפנים אל החוץ. בחנתי את הכוחות והחולשות שלי. משהו בתוך אי הוודאות הזו מאפשר לנו למצוא פתרונות מקוריים ולצאת מאזור הנוחות. הקורונה מלמדת אותנו איך אנחנו בתוך שינוי ומהי תלות. תלות בהרגל ותלות בשגרה. תלות במהלכים היום- יומיים ואחיזה במוכר ובידוע.
כשנתת לנו עוד זמן יכולנו להתמסר לתהליך ולא לעשות את הדברים בין משימה אחת לבין משימה אחרת. בימים כתיקונם ומתוך ההרגלים שלנו, אנחנו רצים ושולחים זרועות לכל מיני מקומות במקביל. נמצאים ב-doing ונתת לנו עוד זמן כך שיכולנו ליהנות מהדרך. לא רק שתהיה עוגה אפויה, אלא שיהיה נחמד להכין אותה. לא רק לסדר ולנקות כדי שיהיה נקי, אלא להקשיב למוזיקה שברקע ולחשוב על תזוזת הגוף, להתבשם מריח הנקי ולהיות מרוצים מהעשיה וללא יסורי מצפון של מה עוד יכולנו להספיק.
כעת אנחנו מוזמנים להתבונן על מה שקרוב אלינו: על התא המשפחתי, על הבית שלנו, על הטבע במרחק מטחווי קשת. הגדרת לנו להישאר בטווח מאת/ מעט המטרים וחיכית שנגלה עולמות מופלאים. הסברת לנו שאין צורך להרחיק לכת, שמה שיש לידנו מספיק יפה וחיפוש היפה והאושר לא יעלה בחכתנו תגלית כדאית יותר. הגבלת לנו את התנועה כדי שנעריך אותה ואת המרחבים. הכתבת מרחק של שני מטרים בין איש לרעהו ובכך הגדרת את המרחב האישי. פעמים רבות לא הקפדנו עליו ולא נתנו לו את הכבוד הראוי.
השארת את עיננו גלויות בכדי שנכיר ונתלהב ממה שיש לסביבת 100 המטרים ואולי קצת יותר, להציע לנו.
ראינו את החיות מהלכות להן בטבע ובערים, בחוץ שקט, הציפורים משמיעות את קולן, שנשמע רם יותר, שרקני יותר, יותר תווים בגרונן. האוויר שאנו נושמים כשאת כאן פחות מזוהם והשמיים בהירים.
השארת את עיננו גלויות אך סתמת לנו את הפה וציווית על עטיית מסכה וכפפות. לא הכל צריך לומר ולא הכל צריך לשמוע, לא בהכל צריך לגעת ולמשש. אפשר להתבונן, ולהקשיב בעזרת העיניים והאוזניים – ראיה ושמיעה החושים שפחות חודרניים, לפחות בהשוואה לחושים אחרים.
נסתום לנו את הפה קצת, אמנם עם מסכה צבעונית ומעוטרת אבל יתכן שהיא מרמזת לנו שדיברנו המון שטויות, באופן לא מכבד, אולי הכברנו במילים, אולי השתלטנו ולא הצלחנו לאזן בין להשמיע לבין להקשיב ולתת לאחר את המקום שמגיע לו. המילים והביטויים שהיו שגורים בפינו הפכו לקיצוניים: "נסיך של אמא, מהמם, מדהים, מושלם". נגמרו המילים שיכולות להביע יותר כי הגענו לגבול העליון. יותר נתזים יוצאים לנו מהפה ופחות מילים שקולות. נתעטש ונשתעל כמו שקודם היינו צריכים, באופן מנומס, לתוך הגּוּמָּץ.
לימדת אותנו להתייחס אחרת לבני הגיל השלישי. המתת את חלקם, רצית שנצטער שיכמר ליבנו ושנאפשר לאלה שקרובים אלינו חיים טובים בשנותיהם האחרונות. לימדת אותנו איך נראה הלבד שלהם. כמה נוראית היא הבדידות. זעזעת אותנו וביקשת מאיתנו להבין שגם אנחנו נגיע לשם במוקדם או במאוחר. לא הססמאות מעניינות אותך: לא "והדרת פני זקן", לא "כבד את אביך ואת אימך", אלא הכרחת אותנו להיות יצירתיים בדאגה אליהם- הַשְׁאָרַת פינוק למרגלות דלת הכניסה, מנוף שיעלה את בני המשפחה לנופף לשלום בבתי האבות.
כעת, נשמור על מרחק נגיעה. נלמד שפה מקרבת אחרת ולא עם מחוות הגוף שהפכו להיות ללא הבחנה. כולם מתחבקים עם כולם, כך שאיבדנו את האבחנה בין מי שהמחווה מתאימה לו יותר ואלה שמתאימה להם פחות. אולי חיבקנו באופן מעושה כאילו אומרים שלום. נדמה כי סיגלנו לעצמנו מחוות של קירבה שלא היתה בהם קירבה. נמשיך לא להתחבק ולזכור מהו טעמו של החיבוק. נשמור אותו לאלה שאנחנו אוהבים במיוחד ונישאר שם בחיבוק כדי להרגיש.
אני מרגישה שהגענו לנקודה בחיים בה התקבלה עבורנו משימה להתחיל מהתחלה. כאילו מוחק גדול בא אלינו ומודיע לנו בדרכו המיוחדת והמטלטלת שמה שהיה עד עכשיו לא טוב, לא נכון ולא מדוייק ומעתה נצטרך להתחיל מנקודת התחלה חדשה.
האם אחרי המשבר נרצה לשנות משהו בחיינו, להתחיל מבראשית ברגוע, בקטן ובצניעות?
תודה לך קורונה!
