מובי דיק / הרמן מלוויל
קריאה מודרכת | 16/5/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מובי דיק מאת הרמן מלוויל. איורים: רוקוול קנט, הוצאת מ. ניומן, תרגום: אליהו בורטניקר, 1971, 573 עמ׳.
ממליץ על הספר: ליאור בכר, פסיכולוג קליני בפראג.
יש סוגה שלמה של ספרים שמשפיעים על עבודתי והם ספרי מסעות. במיוחד מסעות שמתחילים באיזו קלילות, כמעט בדרך אגב. נמצא כאן למשל את "מסע הפלאים של נילס הולגרסון", "מסביב לעולם בשמונים יום", "מובי דיק", "ההוביט", ו"הקלברי פין“. מבין אלה בחרתי לדבר על זה שבשל עוביו הוא הכי פחות מתאים לקחת למסע: "מובי דיק", אליו התוודעתי במקרה לפני 15 שנים בשוק השמונצס בכיכר דיזנגוף, ומאז קראתי אותו הרבה פעמים. אודה: הדבר שהכי פחות מעניין אותי ב"מובי דיק" הוא מובי דיק. הלוויתן הלבן בעל ה-anger issues, כמו גם רודפו ההזוי, פשוט נמצאים שם, ובתבונתם אינם מפריעים לסיפור. בשבילי, ואני חושד שגם בשביל ישמעאל המספר, החוויה היתה אותה חוויה גם אם שניהם לא היו בה.
הסיפור הוא על מורה במנהטן ב-1851 שנשבר לו. הוא מצטרף כמלח פשוט לאניית ציד לוויתנים בהחלטה אותה הוא משווה להתאבדות, אבל שבאה מתוך צורך עצום להתחיל לחיות, ושורד לספר את הסיפור. וכך, החלטה רגעית מניבה השתתפות במסע שאמור להארך שלוש שנים. מאותו רגע, מתחיל סיפור כל כך צבעוני ועשיר, הן במאורעות עצמם והן באופן תיאורם, עד שכמעט אין דרך לקצר אותו ומבחינה מסויימת הוא בלתי ניתן לרדוקציה. יש בו ידידות, אמנות חריטה, שעות שיעמום, שעות תצפית, עבודה רבגונית על הסיפון, רגעי פילוסופיה, פגישות עם אניות אחרות, פגישות עם לוויתנים ואלבטרוסים, מרדפים בסירות זעירות, וכמובן סערות.
הדבר הראשון שקסם לי בספר הוא אותו רגע - ואכן כך אפשר לקרוא לו: ״הרגע״ - של היציאה למסע. הרף-העין בו מצב הצבירה של חיי אדם עובר מנייח לנייד, מנקודה לווקטור; המעבר החלק אבל המהיר באופן כמעט בלתי-נתפס, כמו מחיים למוות; כמו ממוות לחיים - פתאום הוא בדרך!
עוד כוח שמחבר אותי לספר הוא הפרטים הקטנים. הקצין השני סטאב, עשן מיתמר מהמקטרת שבפיו, מרכל אודות הקפטן עם ידידו הקצין הראשון סטארבאק (שהונצח ללא ידיעתו בשמה של רשת בתי קפה); רעש של שלשלאות נגררות לאורך הסיפון; משהו מכסיף שמופיע פתאום לא רחוק מהקצף שבחרטום. והנה אני שם, איתם! נסה לתאר בקצרה מסע נפלא שעשית, אפילו בצירוף כמה תמונות יפות, ושומעיך יפהקו. אבל הכנס פרטים קטנים והרחב עליהם, והם יתקהלו סביבך לשמוע עוד. קיימת מחיצה בלתי נראית של זרות בין המסע לבין כל שאר החיים, שהפרטים הקטנים מצליחים לעבור דרכה כמו באוסמוזה. הפרטים אינם רק מעניקים חיות וצבעוניות לסיפור; הם הדבק שמאפשר לקורא להתחבר לדבר הזה, הזר כל כך לחייו הנייחים, ששמו מסע.
דבר נוסף שמושך אותי בספר, עד כמה שזה יישמע בנאלי, הוא התנועה קדימה. המשמעות של מסע כתנועה קדימה היא שמרגע שמסעה של האנייה הטובה ״פיקווד״ החל - הוא בלתי ניתן לעצירה ואין אפשרות לחזור. אפשר לנוע רק קדימה. אנטואן דה סיינט אקזופרי כותב איפשהו משהו בסגנון שבשביל הספן בעיר הנמל, הדרך הקצרה ביותר לבית אהובתו עוברת סביב כדור הארץ. זוהי חד-סיטריות מפחידה שיכולה להקפיא אדם במשך שנים מלצאת; וזוהי חד-סיטריות הניזונה מכך שלמסע יש מטרה. האמיתיות של החיים מכתיבה את קיומו של המסע ומציבה אבן שואבת בסיומו: לעזור לחברים, לברוח ממישהו, לזכות בהתערבות, להגיע לאזור הקינון, להתפרנס. לא, המטרה אינה יותר חשובה מהדרך; אבל מה שמחייה את הדרך זו מטרה שבאה מצורך חיים אמיתי. כוכב בשמיים הוא יפה גם מעל גג הבית, אבל יופיו גדל שבעתיים אם הוא זורח בלב ים מעל אוניית ה״פיקווד״ הנמצאת בדרכה למצוא פרנסה, לא כל שכן אם יש לו תפקיד להראות לה את הכיוון; יופיו הנוסף של הכוכב בא מכח תפקידו, ומהיותך נמצא בתנועה קדימה.
אם כן, שלושה מעיינות יש ב"מובי דיק" שמהם אני שואב רעיונות ומחשבות בטיפולים. האחד הוא חשיבות רגע השינוי; רגע התובנה שמשחררת אותנו אבל גם משליכה אותנו אל הלא נודע, ה״רגע״ שעד אליו הנייחות היא החיים והמסע הוא המוות, וממנו והלאה זה מתהפך; בטיפול, זה היופי שבעבודת הזיהוי המשותפת של רגעים חמקמקים של שינוי. המעיין השני הוא חשיבות הפרטים; האופן שבו הם מצליחים להעביר אלי את המסע של המטופל ושבלעדיהם המטופל נשאר במידה רבה בלתי-נגיש; האופן שבו הפרטים מחברים את המטופל לעצמו, לחלקים הנסתרים של המסע שלו, שנתקע, ושעם סיפור הפרטים הוא קם לתחייה, ככזה - כמסע - ופתאום יש תנועה! המעיין השלישי הוא החשיבות של המסע האמיתי לעומת זה המטאפורי. כן, אפשר לראות בתהליך הטיפולי מסע; אבל המסע האמיתי של המטופל שלי מתחיל כשדלת הקליניקה נסגרת בפעם האחרונה. ספר המסעות נסגר, והמטופל נועל מגפי גומי אמיתיים לגמרי ועולה על הסיפון.
