הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה
קריאה מודרכת | 7/5/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה, הוצאת כנרת זמורה דביר, תרגום: חנה לבנת, 2015 (1979), 480 עמ'.
ממליצה על הספר: שירה צרי, ביבליותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
כמה ימים אחרי שהתחיל משבר הקורונה, הרגשתי שאני לחוצה תחת מכבש. לא הייתי מסוגלת להניע את עצמי לשום דבר שהוא מעבר לקונקרטי. לקום, להתלבש, להכין אוכל.
את אותה התחושה הרגשתי גם מסביבי. מרחב המשחק האנושי נעלם ובמקומו הופענו כיצורים שורדים שעסוקים במרחב הקונקרטי של החיים. הרגשתי שאני נחנקת, שאם לא אצליח לפרוץ את המרחב הזה, לא יישאר לי אויר לנשימה. זה לא שלא דאגתי וחרדתי גם אני, אך חשתי שדווקא החרדה הקיומית הזאת מייצרת את הקושי שלי לפגוש את המצב הזה מנקודות מבט שונות, מתוך האפשרות לדמיין וליצור. חלק ממה שאני עשיתי בימים הללו, הראשונים, היה לנסות וליצור עבור עצמי ועבור אחרים מרחב כזה. להרים את כנפי המכבש הלוחצות ולחזור ולרווח מרחב שיש בו משחקיות, דמיון ופנטזיה.
אני כותבת כאן את המילים הללו, רגע לפני שהחיים חוזרים למסלולם ונראה שיותר מכל רגע אחר בחיי אני נדרשת לכוחות הפנטזיה והדמיון על מנת לברוא מחדש את העולם שלי. אני זקוקה לאפשרות לחלום את עצמי על מנת להקים מחדש את מה שקרס ונעלם במשבר הזה. לבנות מחדש בניינים באוויר שיוכלו בסוף להפוך למבנים שיש להם אחיזה במציאות.
כל ההקדמה הזאת באה כדי לספר על "הסיפור שאינו נגמר", ספרו הנפלא של מיכאל אנדה. הסיפור שאינו נגמר עוסק בדיוק בזה: הוא שואל איך בעולם המודרני שבו אנשים כבר לא מתכנסים אל מדורת השבט כדי לספר סיפורים, איך בעולם שלנו שנעשה מאוד קונקרטי, ניתן לחיות באופן יצירתי, להיות מחוברים לעולמות המשאלה הפנימיים העמוקים, אל מרחב הביניים הוויניקוטי שבו הנפש משחקת, מדמיינת ויוצרת (אנדה עושה זאת באופן שונה גם בספר "מומו", שבו הוא מתאר באופן מעורר אימה דווקא את עולם המציאות ולא את עולם הפנטזיה, שבו הוא עסק ב"סיפור שאינו נגמר").
הסיפור שאינו נגמר מספר על נער בשם בסטיאן בלתזאר בוקס. בסטיאן הוא ילד יתום מאם, שמנמן ולא יוצלח. הספר נפתח בדרכו של בסטיאן אל בית הספר ובבריחה שלו מילדים שמציקים לו. הוא נכנס אל תוך חנות ספרים, שם אחרי שיחה קצרה עם המוכר הנרגן, הוא גונב ספר. את "הסיפור שאינו נגמר". מכאן מתחיל מסע שתחילתו בכך שבסטיאן קורא את הספר, אך לאט לאט דמיון ומציאות מתערבבים, ונראה שעלילת הספר יוצאת וקוראת לו להיכנס אליה. המשכו בכך שבסטיאן נכנס אל הספר והופך להיות גיבור העלילה בעצמו. נשמע דומה מאוד למשחק הדמיון שילדי משחקים עכשיו בחדר הסמוך וקולותיהם מייצגים דמויות שונות בתוך עלילות שונות ומשונות.
חלקו הראשון של הספר עוקב אחר אטריו, הוא נער בן גילו של בסטיאן וההיפך המוחלט שלו – הוא גיבור, אמיץ ויפה תואר. אטריו נודד ברחבי ארץ פנטזיה בחיפוש אחר מרפא לקיסרית הילדותית שליטת פנטזיה, ולפנטזיה עצמה שחלקים שלמים שלה נאכלים על ידי הלא כלום. ככל שאטריו מעמיק במסעו, מתברר שהמסע כולו נועד כדי למשוך את בסטיאן, הקורא, להיכנס אל תוך הסיפור ולרפא את הקיסרית בכך שייתן לה שם חדש. מתן השם לקיסרית מכניס את בסטיאן אל תוך הספר, שם הוא מתחיל לבנות אותה מחדש. איך הוא עושה זאת? דרך המסע שלו ממשאלה אל משאלה. כל משאלה בוראת סיפור חדש, עולם חדש בממלכה חסרת הגבולות הזו. בסטיאן עושה זאת כשהוא מצויד בקמע של פנטזיה שנקרא אורין ועליו כתובות המילים: עשה מה שליבך חפץ.
הספר כולו הוא משל. ממלכת פנטזיה זקוקה לבני האדם שיאכלסו אותה ביצירי דמיונם. כשבני אדם מפסיקים לדמיין, פנטזיה נהרסת, הופכת ללא כלום. משימתו של בסטיאן היא ללכת בעקבות משאלות הנפש העמוקות ביותר: הצורך בנראות, בהשארת חותם, בהקשבה לרצון פנימי, במרחב שאינו שיפוטי ובחברי נפש. לדמיין את עצמו יפה, רזה, אביר, יוצר, רודן ועוד ועוד. כך, לאט-לאט, משקם בסטיאן את העולם המשחקי, היוצר שלו. אך העניין מסובך. ככל שהוא נעשה שקוע יותר בתוך פנטזיה, כך הוא שוכח יותר ויותר את עצמו, את הילד השמנמן, היתום, הכמה לאהבת אביו המנותק והשקוע באבלו.
ממלכת פנטזיה היא מקום נפלא כדי לשכוח מכל אלה, לכן היא גם מסוכנת. הספר מצביע על המתח שבין ההשתקעות הבריאה וההכרחית בתוך עולם הפנטזיה, ובין האפשרות המסוכנת של הטביעה בתוכה אל עבר השיגעון. אחד המקומות שאליהם מגיע בסטיאן לקראת סוף מסעו בפנטזיה הוא עירם של אלה שנכנסו לפנטזיה, אך שקעו בתוכה ואינם מסוגלים לצאת והם חיים בתוך עולם פסיכוטי שהופך את עולם הדמיון לחסר משמעות.
רגע לפני שבסטיאן עצמו משתגע, הוא מחליט למצוא את הדרך חזרה הביתה. החלק הזה של הספר הוא החלק שמרגש אותי יותר מהכול. החיפוש של הדרך הביתה עובר בשני אתרים: האחד הוא ביתה של איואולה, שבו בסטיאן חוזר להיות מעין תינוק יונק. הוא מגיע אל אישה שעוטפת, מחבקת ומזינה אותו בפירות הצומחים מגופה ככל שיצטרך, והוא חוזר אל עולם ילדי, רגרסיבי לחלוטין, ושם מסופר לו מחדש הסיפור שלו על עצמו, על כל המסע שלו. לבית הזה קוראים בית השינוי. השינוי מתרחש בו דרך האפשרות להתמסר לטיפול המסור והאימהי. בסטיאן מתאבל שם על עצמו ועל כל מה שאיבד. רק היכולת להתאבל שם עד הסוף מאפשרת לו לעבור הלאה אל המשאלה האחרונה שלו בפנטזיה, שהיא לאהוב.
לאורך המסע שלו בפנטזיה בסטיאן הוא אומניפוטנט. הוא גיבור וכובש וכל יכול. האומניפוטנציה היא עמדה הכרחית, אך היכולת להפרד ולהתאבל עליה הכרחית גם היא כדי שנוכל לעבור מילדות אל בגרות. המשאלה לאהוב מביאה איתה את האפשרות להיות נזקק, חשוף, שיהיה מי שיראה אותך גם בקלונך ובכל זאת יישאר.
מתוך כך מתהווה התחנה האחרונה של בסטיאן בפנטזיה: למצוא מחדש את אביו. ללא מילים, לחוש את הגעגוע, את הכאב על חוסר הנגישות של האב ועל בדידותו שלו. הוא מגיע אל מקום שנקרא מכרה התמונות, שם הוא מחפש תמונה שהיא שבר חלום שלו שנשכח. במעמקי האדמה, או אולי במעמקי הנפש, הוא כורה בדממה תמונה אחרי תמונה, בזהירות, כדי למצוא תמונה אחת שעונה על המשאלה האחרונה שנותרה לו. כיוון שבסטיאן שכח את קיומו המציאותי לחלוטין, רק שבריר חלום יכול להוציא אותו מפנטזיה. בשבריר החלום הזה הוא רואה רמז לחייו: את אביו כלוא בתוך גוש קרח, מתחנן לעזרה, ובלי לדעת מי האיש הזה ומדוע התמונה הזאת נוגעת לו, הוא חש קרבה ואהבה אל האיש הזה. הרגע הזה הוא רגע הגאולה של בסטיאן, הרגע שבו בסיום המסע הוא מוכן לחזור חזרה אל המציאות, לחזור חזרה אל אבא על מנת לפרוץ את מחסום הניתוק.
כשבסטיאן חוזר למציאות, הוא חוזר אחרת. מנותק פחות, מסוגל יותר להתמודד עם מי שהוא. הוא לא אטריו הלוחם הדגול שקיים בפנטזיה שלו, אלא בסטיאן: בן האנוש, המוגבל, הכאוב, הנזקק.
(כאן אני חייבת להוסיף פרט למיטיבי לכת שקראו את הספר: כאשר בסטיאן קורא את הספר בעליית הגג, השעון מצלצל כל שעה והיום הולך ומתקדם עד שנעשה לילה. השעה האחרונה שבה השעון מצלצל היא 12 בלילה, ואז בסטיאן נותן לקיסרית הילדותית את השם בת-ירח. מתן השם גורם לכך שהוא צולל אל תוך פנטזיה ולכן קולו של השעון (שמבטא את המציאות) לא נשמע יותר. הפעם הבאה שבה השעון נשמע היא בשעה תשע בבוקר למחרת, מה שאומר שכל המסע של בסטיאן בתוך פנטזיה קורה כשהוא פשוט נרדם. ממלכת הפנטזיה האולטימטיבית היא, אכן, כשאנחנו נמצאים בתוך עולם החלומות, שם הכל יכול לקרות. רגע לפני שהוא מתעורר הוא לוקח איתו תמונה אחת של חלום, איתה הוא חוזר אל המציאות.)
את "הסיפור שאינו נגמר" אבא שלי הקריא לי לפני המון שנים. אני זוכרת את חוויית המפגש הראשוני שלי עם הספר הזה, שהייתה חוויה של הקשבה ולא של קריאה, וזאת אחת מחוויות הילדות המתוקות ביותר שלי (למרות שמאז קראתי אותו בעצמי פעמים רבות). אני מניחה שאבי, שהוא יוצר – מלחין וכותב – חש שהספר הזה מביע משהו מתחושותיו לגבי העולם שבו אנחנו חיים והחשיבות של החלק היוצר והייצרי בחייו של אדם.
בשבילי טיפול עובר דרך עולם של משחק, דמיון ויצירה. "הסיפור שאינו נגמר" לא השפיע עלי כספר תיאורטי שמדבר בשפה פסיכולוגית. הוא יצר בתוכי מרחב שאותו אני רוצה להעניק למי שמגיע אלי לטיפול. מרחב שבו אדם או זוג יכולים לחלום את עצמם בתוכו. מרחב שבו סיפור שכולא אותנו בתוכו יכול להפוך להיות סיפור משחרר, מרחיב, מגדל.
טיפול כמו שאני חווה כמטופלת הוא האפשרות לפגוש את עצמי דרך נקודת מבט שלא פגשתי, לחוות את עצמי שוב נזקקת, לשקוע, קצת לשכוח את העולם שבחוץ ולהתכנס פנימה אל העולם המשוגע, הכאוב, הפצוע והיפה שהוא כולו שלי. הלוואי ואני מצליחה להעניק משהו כזה למטופליי.
במהלך המסע של בסטיאן, שוב ושוב המספר מצביע על עלילות צדדיות ונוספות שאותן הספר לא יוכל לספר: "אך זהו סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת..." הסיפור כל הזמן מעיד על עצמו שיש תמיד עוד, ואף עלילה אינה סגורה. תוך כדי כתיבה אני חושבת על השעה הטיפולית שמסתיימת בדיוק כך: יש עוד המון סיפורים, לא נצליח לספר את כולם, אך נוכל להמשיך בפעם הבאה. לא רק זאת, אלא שבעצם לעולם לא נגמור. מלאכת כתיבת הסיפור שלנו עצמנו ממשיכה להתהוות כל הזמן ולעולם לא נפסקת. תמיד יש עוד אפשרות לספר את עצמנו, בדרך אחרת, בצורה אחרת או במקום אחר. העובדה שהאפשרות הזאת קיימת היא זאת שמייצרת תקווה ושינוי.
