הורות וטיפול בימי קורונה | שרה אושרוב
שרה אושרוב | 23/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בחודש האחרון ההרגשה היא כי העולם השתנה בלי היכר. ההגנות ששימשו אותנו היטב בעבר, נפרצו והקרקע מאיימת להישמט תחתינו. יסודות שלא ערערנו עליהם- כמו מסגרות עבודה, מסגרות לילדים, עולם בטוח ומוגן (פחות או יותר)- התערערו. ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת השונים, אנו מקבלים מסרים רבים על החשיבות שלנו להעניק יציבות לילדינו, ולתווך להם את המציאות החדשה שאנו טרם הסתגלנו אליה.
רבים מעידים על כך שמדובר בהזדמנות יקרת פז, לשוב אל המשפחה הגרעינית, אל זמן ביחד, חסר גבולות, בו אנו לומדים ליצור את הגבולות בעצמנו, בכדי להתמודד עם תקופה ארוכה של היעדר מסגרת.
גם עולם הטיפול, משתנה במהירות ומצריך מאיתנו לנהל את המשבר בצורה גמישה ואחראית. הקורונה נכנסת ומחבלת בסטינג המוכר, וביכולתנו להרגיש בשליטה ובקרקע בטוחה.
כיצד אנו מתפתחים מתוך המשבר הזה, והאם יש אפשרות ללמוד על האנושיות שלנו בחדר הטיפולים, ובהורות לילדנו, על גווניה השונים? מתוך האילוץ נולדת ההמצאה היצירתית, ובתוך רסיסי עוגנים מחיינו הקודמים, אנו לומדים לזקק את החשוב, החיוני, לצד וויתור על מה שלא יכול להיות כעת.
פונקציית האלפא של ביון, הממירה ביתאות גולמיות, מהווה פונקציה טיפולית והורית חיונית ומרכזית. לשם כך, על ההורה והמטפל, להפנים בתוכו מיכל מחזיק, שאינו עולה על גדותיו, ומפנה מקום להכיל גם את רגשותיו הגואים של האחר היקר. ומה קורה כאשר מיכל ההורה אינו פנוי, ונמצא תחת איום לעלות על גדותיו? כיצד יוכל להכיל את האימה חסרת השם, כאשר מהווה היא אויב גם עבורו?
המפגש אף פעם אינו קל, עם רגעים בהם אנו נחדרים, ולומדים כמה עורנו יכול להיות עדין וחדיר לאימות ולאסונות. לא בקלות נתמסר למגע עם החרדה, שאנו כה טובים לנהל אותה עבור אחרים, אך לתת לה מקום בתוכנו, אינו פשוט כלל וכלל.
באחד הימים טיילתי בבוקר עם בתי, בת הארבע ופגשנו עולם שונה ממה שהכרנו. הרחוב ריק מאנשים, הגינה סגורה ומסומנת בסרטי אדום לבן, ושלט תלוי האוסר על הכניסה לתוכה. בתי שאלה אותי מדוע קיים איסור להיכנס לגינה, ובעודי מציינת את ההסבר הרציונלי לשמירה על בריאות הילדים והאנשים, ראיתי כי בתי הפנימה את האיסור כשלטון האב, החוק, שאין עליו עוררין, ועברה למחשבות אחרות. עלה בזיכרוני רגע מילדותי, מזמן מלחמת המפרץ, בו ישבתי בחדר האטום, עם משפחתי, ואימי עזרה לי ללבוש את מסכת האב"כ. הזיכרון הוא זיכרון נעים, משפחתי, והחרדה (שללא ספק הייתה שם) כנראה הוכלה היטב על ידי הוריי. לפתע התעוררה בי הזדהות עם אימי, שהיה עליה להניח לראשי את המסיכה. נזכרתי בשיר שכיום רלוונטי מתמיד, של דן תורן (ומבצעת אותו יהודית רביץ) "בך לא נוגע" - על אימות שונות המתחוללות בחוץ (חיידק, מלחמה, מפלצות) ועל שינתה המתוקה של הבת, שלא ננגעת בפחדים שבחוץ. שינתה של הבת, מתאפשרת, בזכות כך שאותם פחדים בחוץ, מוכלים בנפשה של האם, השומרת עליה.
הורות היא דבר שאין ממנו חזרה. היא הופכת את הנפש, מבגרת אותנו, נחדרת לתוכנו, ודורשת מאיתנו כוחות אולי יותר מכל תפקיד אנושי אחר. הורות טובה דיה, היא הורות המאפשרת לעצמנו להרוג כל פעם מעט מעצמנו, בכדי לאפשר את ההתפתחות של הצאצאים שלנו. אנו נדרשים להניח את המפלצת המפחידה בנפשנו, כדי שלא תגיע ותפגע ברשת הביטחון הפנימית של ילדנו. בסרט "הגשרים של מחוז מדיסון", מריל סטריפ אומרת אמירה נוקבת וחודרת, לקלינט איסטווד, המבקש ממנה לבחור בו על פני משפחתה. היא מספרת על ההורות שלה לאורך השנים, בשנים אלו הייתה צריכה להשהות את רצונותיה, גחמותיה, חלק מצרכיה בכדי לאפשר לילדיה קרקע יציבה ובטוחה. היא מספרת כי בתוך השנים הללו, שכחה או אולי לא האמינה כי תוכל לשוב ולהתרגש, מעצמה ומחיזורי גבר, ולהרגיש את עצמה אישה, ולא אימא.
הסיפור הוא סיפור טראגי, בו עליה לבחור בחלק אחד מחייה, באהבה הזוגית והרומנטית, שמרגישה כאירוע חד פעמי בהיסטוריית החיים שלה ושלו, או במשפחתה, לה דאגה כל חייה, והשקיעה בה את מירב אהבתה ומאמציה. הורות טוטאלית, שאינה מאפשרת אינטגרציה עם חלקים אחרים של העצמי, וטורפת הכל.
בימנו אנו, אני מהרהרת על הורות זו. כיום קיים מנעד רחב יותר להיות הורה. הבחירה נובעת מכך שיש יותר אפשרויות, מודלים שונים של הורות ונורמות חברתיות ותרבותיות המאפשרות לממש חלקים שונים בעצמי, ולא לכבול עצמנו רק לתפקיד ההורי.
בעיתות של חרדה ואימה, האינטגרציה קשה יותר, מכיוון שהאיום חזק ומפחיד יותר. התפקיד ההורי הופך להיות ברור ומתמקד בהענקת ביטחון ומוגנות, מחדד את הצורך להגן ולשמור על משפחתנו. הדבר לעתים מבליט דילמות טיפוליות, כאשר הצרכים של משפחתנו באים על חשבון צרכי מטופלנו. (האם לצאת לחל"ת ו"לנטוש" את מטופלינו בכדי לטפל בילדינו, האם לנהל המשך טיפול באופן לא פרונטלי, ולוותר על הקשר הלא מילולי, מעבר למילים, שאינו מצליח לעבור בשיחה טלפונית או אינטרנטית). היכולת להחזיק כל כך הרבה נפשות נזקקות, הוא מאתגר בלשון המעטה.
יש עיתות בחיים, שאנו חוזרים לבסיס, לפשוט ולעיקר. כמוהו הוא בתקופת מלחמה, ובהתאם, בתקופת מגיפה. ההורות המיטיבה, היא זאת המאפשרת את הגמישות ביכולתנו לשמור ולהגן, ולהיות אובייקט יציב, קבוע, שאינו נוטש. אולי האסוציאציה למריל סטריפ, המשהה את צרכיה בכדי לאפשר קרקע יציבה לילדיה לפרוח ממנה, מעידה גם על הכאב והתפקיד ההורי שיש בו גם מן האכזריות של הטבע, כאשר דור ההורים מפנה את מקומו לדור הצעיר יותר. בזמן שאנו רוצים לבכות על כתפי הורינו, אנו מבינים כי אנו ההורים וילדנו זקוקים לכתף הבטוחה שלנו. בימים אלו חלקנו נדרשים גם להגן על הורינו, וזקנתם נגלית לעיניו באופן ברור ומאיים. הם בני תמותה, וכמוהם, גם אנחנו.
אולי החיבור לאנושיות זו, הצנועה והגולמית, בה אנו נתונים ליצרים של הטבע, היא המאפשרת גם חיבור עמוק מחדש אל עצמנו, ואל האחר. הקשר הוא מרפא למדנו כמטפלים, והיום הפונקציה הטיפולית המשמעותית שלנו היא לשמור על הקשר שלנו עם מטופלינו, ולשמור על התקווה, שנשוב לקרקע בטוחה. הקרבה למוות של הורינו ושלנו, מאפשרת גם את החיים בתוכנו. אך החיות ניתנת רק מתוך מפגש אמיתי וכנה, עם המוות והאימה, והכלה של איזורים אלו בתוכנו, בכדי שנוכל לא רק להתמסר מתוך ההכרח, אלא מתוך בחירה ואהבת אמת.
האלביתי של פרויד, שכיום אנו נפגשים עמו בדמות המגיפה והעולם המוכר שהשתנה ברגע, מחדד את היכולת להיות במגע עם העצמי האמיתי עליו כתב ויניקוט. מתוך הזרות של העולם, שהופך בבת אחד למאיים ולא מוכר, אנו נפגשים מחדש עם עצמנו, באופן גולמי, חי וכואב. היעדר היכולת לברוח להגנות גבוהות יותר, מאפשר מגע עמוק ואמיץ. וכל מגע כזה, טומן בחובו אפשרות לחיבור עמוק ואינטואיטיבי, להרגיש עצמנו אנושיים ופגיעים, ומתוך כך להיות מטפלים והורים מחוברים- לעצמנו ולקשר שלנו עם ילדנו ומטופלנו.
המגיפה תיעלם, כך סובב העולם – בו התנועה אינה חודלת. האם תנועה זו תוכל להיות מופנמת בנפשנו, גם לאחר שהמגפה תחלוף? אני מאמינה שיש אפשרות כזאת, ושמחה על כך.
נכתב על ידי שרה שרם אושרוב- פסיכולוגית חינוכית מומחית, פסיכולוגית בהתמחות קלינית
מקורות
ויניקוט ד' ו'. (2010 [1960]). "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב". מתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
סימינגטון ג'., סימינגטון נ. (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים.
פרויד, ז' (2012). האלביתי. תל אביב: רסלינג (פורסם לראשונה בשנת 1919).
