פסח בבום.. אהה בזום | דניאל דנינו
דניאל דנינו | 18/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
10:30 ערב פסח. תשע שעות עד תחילת הזום המשפחתי...
נונו את קמה? קול מוכר חדר אל תוך חלומי.. כן, המהמתי תוך כדי התמתחות. התיישבתי על המיטה. "בוקר" אמרתי, וראיתי דמות נעה בעצבנות בחדר. התריסים נפתחו בהפתעה, ואור בהיר מילא את החדר. הסתנוורתי וכיסיתי את עיני, "מה קורה"? שאלתי בזהירות. "כלום, כואב לי הראש", ענה בחצי עצבים ופתח את החלון. אוויר קר נכנס, ובתגובה הצטנפתי בתוך השמיכה. התעצבנתי שקר לי, ושמואר בחדר, ובעיקר שראיתי את פרצופו המבואס של צפרי. לקחתי כמה נשימות עמוקות כדי להירגע, והצעתי לו לחזור לשכב במיטה. "לא מה פתאום, זה מכל השינה הזאת, כבר נדפק לי השכל" הטיח אל חלל האוויר. אני אתן לו שיירגע קצת, חשבתי לעצמי, ויצאתי מהחדר מבלי לענות לו- קשה לי להיות אמפטית על הבוקר. נכנסתי אל חדר האמבטיה המתקלף והתחלתי לפרוט בראשי את ההכנות לארוחה. משום מה, השארנו את כל הבישולים להיום. כשחשבתי על כך לפני, זו לא נראתה הרבה עבודה, אולם עכשיו, כבר הבנתי שנכון לנו יום ארוך. לבשתי את החלוק וייבשתי את השיער במגבת. "שיהיה לנו בהצלחה", זרקתי לבבואתי במראה לפני שיצאתי.
נכנסתי אל חדר השינה, וראיתי שצפרי כבר ישב על המיטה והסתכל באייפון. "איך הראש"? , "קצת יותר טוב", ענה. "תקשיבי, המשפחה שלך רוצה שניפגש בשבע בזום, זה די מוקדם לא?" אמר בנימה מתוחה. חשבתי קצת לפני שעניתי, מצד אחד לצפרי קשה עם משפחתיות , מצד שני, זה ערב פסח וזו הזדמנות להיות קצת ביחד, אבל מי ביחד – אני וצפרי או שנינו והמשפחה? "דווקא ראיתי בוואטסאפ שהם מתחילים בשבע וחצי, אבל אנחנו יכולים להצטרף מתי שבא לנו" ניסיתי להקליל את האווירה המתוחה . "ומה עם ההגדה"?, הקשה בקושייה. "שתזדיין האגדה", השבתי- "בוא נעשה מה שמתאים לנו, מקסימום נצטרף לחד גדיא", צחקתי, אבל צפרי נראה מהורהר, הרגשתי שיש הרבה חרדה בחדר. אני יודעת שקשה לו, עד שכבר יש חג שאנו יכולים לעשות בנפרד, המשפחתיות באה בבום. אה, בזום. "להיפגש זה חשוב, אבל בהחלט אפשר למנן" אמרתי בקול ההורי שלי, כמו מסבירה לילד סורר על ערכים, שגם אני לא מאמינה בהם עד הסוף. אין ברירה, כנראה שאצטרך להיות המבוגר האחראי, שוב. "נכין את המצרכים"? ניסיתי להמשיך את היום, והוא בתגובה משך אותי אליו לנשיקה ולחש לאוזני - "אולי אחר כך". אני אוהבת את הנשיקות שלנו, כה עמוקות וממכרות, משכיחות את השוני הרחב בינינו, "אהה" צעקתי , כאשר הוא ניסה להרים אותי ונכשל, ושנינו מעדנו על הרצפה, צוחקים. "פרא אדם שאתה, קדימה, בוא נתחיל בהכנות".
15:30 4 שעות לפני תחילת הזום המשפחתי.
"די עם הביקורת צפרי, אתה מקשה עליי" הזדעקתי. "אתה אומר לי לבחור, ואז אתה מעביר ביקורת על הבחירה שלי איך זה בדיוק אמור לעבוד?". לקחתי את העיסה של הביצים וקמח המצה והוספתי את השמן. "אני לא מבין למה את לא רוצה לראות עוד מתכונים? את רואה שהמתכון הזה לא מספיק טוב". "אוקיי, אולי אבל זה המתכון שאמא שלי שלחה לי, אלו הקניידלך שאני אוכלת מאז שהייתי ילדה, זה חשוב לי". "אז למה היא לא עונה?"- אמר בתוכחה- "למה היא אף פעם לא זמינה לך?". התעצבנתי ממש , הרגשתי איך חשמל עובר בגפי והראש שלי מתחיל להתחמם, ניסיתי להזכיר לעצמי לא להיות שיפוטית, לא להיות שיפוטית, הוא מדבר מהחרדה שלו, הוא לא באמת מתכוון, ניסיתי לקחת עוד נשימה, אבל כבר הוצפתי בעלבון. "זה לא שהיא אף פעם לא זמינה, זה רק עכשיו, ואולי היא בשיחה חשובה" אמרתי, מגנה עליה. בטוח חשובה אם היא רואה שאני מתקשרת כבר ארבע פעמים והיא לא חוזרת- חשבתי לעצמי. ניסיתי להתקשר שוב. זהו, פעם אחרונה אמרתי לעצמי ופיללתי, צלצול, ועוד אחד, ופתאום- "הלו" נשמע מצדו השני של הקו קולה של אמי, רחוק שנות אור מהתחושה בה נמצאתי אני. החזקתי את עצמי, ואמרתי בקול הכי שקול שיכלתי להשיג- "אני לא מבינה, את רואה שאני מתקשרת כמה פעמים, לא עולה בדעתך שזה דחוף? למרות הנימה העניינית, הרגשתי את התוכחה נכנסת לפסקול קולי . "סליחה נועל'ה דיברתי עם אחותך, ברגע שראיתי, חזרתי אלייך, מה קרה?. ניסיתי לחשוב אבל החשיבה שלי הצטמצמה, כבר לא הצלחתי להחזיק יותר- "הרגשתי לבד" אמרתי, ובאותו שנייה עלה לי המחנק בגרון, גם ערב פסח לבד, גם הריבים עם צפרי על בישולים וארגונים וחוסרים, הרגשתי שאני זועקת מבפנים , ולא נשמעת התשובה. התחלתי להתייפח לתוך השפורפרת. "איזה מעצבן זה כשרוצים להשיג מישהו עכשיו, וזה דחוף, והוא לא עונה" היא מדברת ואני בוכה, וחושבת כמה זה באמת מעצבן, ומשאיר בתחושה של חוסר אונים, ועל מה אני באמת בוכה כאן ? לקחתי כמה נשימות, "זה באמת מעצבן"- לחשתי ואז התעשתי על עצמי- "והקניידלך האלו, הם מתפוררים לי במרק, מה אני אמורה לעשות איתם?".
"תראי מה את עושה נועהל'ה, אם הם התחילו לצוף,תוציאי אותם מהמרק, ושימי אותם בצלחת נפרדת- לקראת הארוחה תחממי קצת במיקרו ותגישי אותם לצד המרק. הם באמת מאד עדינים". "תודה אמא", אמרתי וראיתי את צפרי נכנס למטבח מבולבל. "כן, צפרי פה איתי, אנו מבשלים יחד, כן רק הייתי צריכה עזרה עם הקניידלך , תודה שענית לי, בסדר, כן אנחנו ניפגש בזום בשמונה, אנחנו פשוט נצטרף, תתחילו בלעדינו". "נועלה'לה" , אמרה אמי מהצד השני של הקו, "רק תזכרי, את אף פעם לא לבד, יש לך אותי ויש לך את צפרי, ובעיקר יש לך אותך, גם אם לפעמים זה מרגיש אחרת". "תודה אמא", מלמלתי, "נדבר" .
"איך הרגשת לבד כשאני כאן בחדר השני? " התרעם צפרי, "איפה היית?" התרעמתי עליו בחזרה, מנסה לכבוש את כעסי, כאילו אם לא אומר כלום, הסדר יעבור בסדר. "סידרתי את הקומקום" ענה לי "הוא מקצר מהבוקר". "בסדר , בוא נתקדם" חזרתי לקולי ההורי. "ננו", אמר בכינוי שאני אוהבת, "ננו בואי ננוח קצת, אנחנו עובדים ללא הפסקה כבר כמעט ארבע שעות, הוא לקח את ידי, ונעתרתי , הלכנו לסלון והתיישבנו על הספה הכחולה הרחבה, הוא בצד אחד ואני בשני. "אני אקריא לך את המתכון של הסלמון" , אמרתי שוב בנימה העניינית שאפפה אותי מהבוקר. ובו זמנית כבר התגנבה המחשבה – למה אני לא מצליחה לשבת ולנוח?. "שנוכל לתכנן את הזמן שנשאר עד הערב". "נשמע מעולה" , הוא אמר ופרש את זרועותיו, בואי נתחבק ותקריאי אותו. אוקיי, התעלמתי מזרועותיו, אז צריך שתי קערות- בקערה אחת שמים את הסויה, המייפל והחרדל, ובשנייה את השקדים והכוסברה- "לא נשאר לנו עוד הרבה, אם נסיים עד חמש וחצי נוכל לנמנם לפני הארוחה"- סיימתי את ההוראות והצלחתי מעט להירגע. קולו של צפרי הפתיע אותי, "נו, את באה לחיבוק?, הידיים שלי כבר כואבות", הוא צחק ואני נכנסתי אל חיבוקו, נושמת את עורו החמים, ומשחקת עם שיערות חזהו בין אצבעותיי. "מעולה", אמר צפרי , "תראי נועה אני מבין את הכעס שלך , אני חושב שאולי אני ביקורתי לאחרים כי אני ביקורתי כלפי עצמי, אבל לא התכוונתי לפגוע בך". המשכתי להתכסות בחיבוקו. "אני מבינה את מה שאתה אומר, אני מניחה שזה קשה לי במיוחד, זו נקודה רגישה אצלי. קשה לי לקבל ביקורת, כי האנשים שהעבירו עליי ביקורת, היו אותם אנשים שלא דאגו להכיר אותי, לשאול אותי איך אני, לשמוע מי אני. וכל הזמן חשבתי איך הם יכולים להעביר עליי ביקורת ולא להסתכל על עצמם". צפרי חשב . "אולי הם העדיפו להסתכל עלייך מאשר על עצמם, זה הרבה יותר קל להיטפל לאובייקט קטן ותמים כמו ילד". הדמעות הציפו את עיני ונלחמתי בהן.
"אל תחשוב שאני אומרת שאתה לא בסדר ואני כן", החזרתי את הנושא אלינו , "צריך שניים לטנגו, וכנראה שאנו מעוררים אחד לשני נקודות רגישות. הסוד הוא להמשיך לעבוד על זה, ובהקשר לזה חשבתי על משהו". התרוממתי מחיבוקו והבטתי את תוך עיניו, בולעת את הגוש בגרוני- "תראה, אני רוצה שנתחתן אבל לא ככה, לא כשזו הדינמיקה בינינו, אני רוצה שנתחיל במקביל לארגוני החתונה, טיפול זוגי". עצרתי את נשימתי. זו פעם ראשונה שהעליתי את נושא החתונה מאז שהקפאנו אותה ,לאחר תחילת הקורונה. הרמתי את עיני והסתכלתי על פניו, הבעתו הייתה מוזרה, כנראה שלא הבין עד כמה המצב בינינו שברירי, או עד כמה אני תופשת אותו ככזה. "כן, אני יודע שאני שרוט, וצריך טיפול, אם זה מה שצריך כדי שנמשיך עם החתונה, אני בעד".
"את יודעת, המשיך, אני מתרגש שהפעם נעשה רק שנינו את פסח, כבר חשבתי כמה רומנטי זה יהיה, ואז פתאום עלה כל הרעיון של המשפחה שלך והזום, כנראה שהתאכזבתי, בעיקר כשהתקשרת לאמא שלך ואמרת שאת לבד, הם גם ככה חושבים שאני פרימיטיבי ועכשיו בכלל חושבים שתקעתי אותך לבד במטבח, כמו אישה טובה", הוא קרץ ואני משכתי לו בשיערות החזה. "איה" , ספק צעק, ספק צחק, ואני עניתי בקול ילדי, "אתה באמת פרימיטיבי, אבל בתהליך שיפור, גם רומא לא נבנתה ביום", המשכתי בהשתובבות, "אבל הייתי צריכה עזרה עם הקניידלך, זו לא פונקציה שיכלת למלא, אתה יודע". "מה זה אומר?" הקשה. "מבחינת הפשט – זה אומר שאין לך את הידע הקולנירי לסייע לי". השבתי בקול ההורי המסביר. והוא המשיך- "ולא מבחינת הפשט?" . ניסיתי לחשוב על מה אני בעצם אומרת לו כאן- מה אני מרגישה בתוכי אבל לא יכלתי, כמו מעטה דק שהגן על רגשותיי, אין גישה לרגש- לא כל עוד יש עוד משימות שצריכות להיעשות. "בוא נדבר על זה אחר כך" השבתי והמשכתי למטבח.
19:00 חצי שעה לפני תחילת הזום המשפחתי.
"אז כעסת עליי?", אמר ועשה את פרצוף השרלוק הזה, "בגלל זה לא קראת לי, והתקשרת לאמא שלך?". "נכון", עניתי , כעסתי, ולא הרגשתי שאתה מבין מה החשיבות של הקניידלך האלו בשבילי". "ידעתי, ידעתי", אמר בנימה מנצחת – "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים- היה לך קול אחר , גבוה כזה, מסתיר. הרגשתי אותך מפעפעת מבפנים". "נכון, כי זה קשה לנסות לרצות את כולם, אני נקרעת בין העולמות האלו ואני רואה כמה קשה לך להיות חלק מזה, אני תוהה לעצמי אם זה שווה את המחיר שכל הזמן נריב?, אתה לא חושב?" התחלתי לבכות, לא רציתי כבר להמשיך בכל העמדת הפנים הזו- נכנסתי לחדר ושמעתי את צפרי מבחוץ-" את כזו ילדה, כבר עוד מעט בת 30, ועדיין ילדה". פגעתי בו, ידעתי זאת. לא חשבתי שהוא בכלל בעניין של לחגוג ביחד, כבר רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולשכוח מהערב הזה, כשנפל מבטי על חולצה מכופתרת לבנה שהונחה על המיטה. חולצת החג שלו. המשכתי לבכות , וברקע החלה שירה של "מה נשתנה" מחלונות הבתים הסמוכים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
