רשמת התאונות | אביגדורי שירלי
שירלי אביגדורי | 13/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בדיוק סגרתי את הדלת כאשר הטלפון שלי צלצל, נכנסתי הביתה עם כל השקיות בידיים והטלפון, תמיד בכיס האחורי, במקומו הקבוע. הבטתי על הצג ועניתי מיד כשהבנתי מי זה היה.
"את צריכה לחזור, שרון". הוא אמר לי מהצד השני "בדיוק קיבלנו הודעה עכשיו ואנחנו צריכים ככל שיידרש אנשים, את הסכמת שתגיעי. זה חשוב".
אף פעם הוא לא צלצל אליי בחירום גם כשמאוד ביקשתי. קפאתי על מקומי. עכשיו, מכל הזמנים? חשבתי לעצמי שזה לא בדיוק התאים לי, מייד התנגדתי, לא רציתי לנסוע שוב, מה יהיה אם הפעם לא אצליח להוציא במדויק את מה שצריך. זרקתי הצידה את כל המחשבות כאשר רק מחשבה אחת נותרה, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, לא מתאים שאתנגד ולא ארצה זה שוב קורה לי הפעם לא אתן לזה להפריע לי. עכשיו זה הזמן לשנות את אותו הקול המהדהד, המכשיל להתאמץ ואם רק תינתן לי הזדמנות להראות את היעילות שלי ונסעתי בכל זאת. בדרך היו אנשים מהלכים בצד, תופעה רווחת לאחרונה, הולכת וגדלה, מבטם ריק והם הולכים לכיוון אחד, ברגל. איתי בדרך בכביש המהיר, בנסיעה איטית נוסעות משאיות לאותו הכיוון ואני מנסה לנווט את דרכי במסלול המהיר, החירומי כאשר באותו הרגע סימן לי השוטר לעצור. "את לא יכולה לעבור, זה מסוכן בזמן הזה עד שיבינו מה קורה" הראיתי לו את התג שלי, השוטר סימן לי להמשיך בדרכי "תמצאו מה קורה שם", הוסיף. יהב המזכיר שלח לי את המסרון עם האישור להיכנס למבנה. הקלדתי את האישור ונכנסתי. מולי עמד דר' זאב פניו עייפות, החליפה שלו רפויה ונראה שלא יצא מהמבנה מזה כמה ימים. "אני צריך שתאתרי לי משהו ברישומים שלך. אני חושש שהרע מכל קרה. חששתי ועכשיו אני בטוח", מעולם לא ראיתי אותו כך, בתחושת חוסר אונים, מחפש משהו, מחפש למצוא פתרון. תמיד הוא הצליח, עשה את החיבורים הנכונים, מומחה בתחומו. תמיד ידע בדיוק מה לאתר אבל הפעם היה חסר קצה חוט. "הבטחתי לעזור, אחפש איתך" אמרתי לו. "תמצאי לי את אלה שנפגעו, אני צריך את כל האנשים, זה התחלה של הכל, אבל אולי שם יהיה הקשר". הבטתי בו שוב, רק שהפעם הבעתי סימן שאלה גדול. מדובר בעשרות אלפים. "אתה בטוח? מה עם אלה שהלכו לביתם? שלא נשארו במחלקות, שרק נבדקו ויצאו?" זאב הביט בי שוב והיסס. "אני לא יודע. צריך להתחיל ממשהו, אולי במהלך האשפוז. צריך להבין מה קורה. זה כמו מגיפה אבל רק לאנשים מסוימים, לא לכולם זה קורה אני חייב לעצור את זה. אנשים מסתובבים והתודעה נלקחת מהם ממש כמו זומבי, הולכים מתים ואני לא מבין למה ולאן."
"זאב, חייבים קצה חוט אולי אלה שנפגעו ולו במעט בראשם? משהו קרה מאז" הפסקתי פתאום את דבריי בעצב, לא רציתי להמשיך. זאב הביט בי פתאום ונראה שהתמקד בנקודה במרכז החדר. "את שמת לב? בואי נחשוב מה ראינו, את היית איתי במרפאה." "הייתי איתך רק פעם אחת במרפאה כי נורית האחות לא הייתה וביקשת שאצטרף, זה לא מספיק בשביל שאחשוב על משהו". הוא הביט בי מחייך "נכון... אבל דיברתי על זה עם מישהו בזמנו". "אני חושבת שעדכנת את דר' שרוני, הנוירולוג, כבר אז הבחנת בשינוי". "אוקיי, אז אלו שנפגעו בראשם קלות, אלה שאיבדו הכרה אפילו לזמן קצר ועוד מערכת פגועה אחת לפחות, חייבים לבדוק גם לאחור בכמה תקופות".
התיישבתי ומייד התחלתי בתהליך. מה הסתבך? מה היה הרקע שלהם? באותם הרגעים שהגיעו בדחיפות לביה"ח. זאב ניגש אליי מביט ומתרכז בחלק מהרשימות, בודק שם אחר שם נכנס לרשומה הרפואית מחפש, פה ושם משרבט משהו בכתב ידו על דף. וככה עד שסיימתי. ערימה של מספרים נערמה על שולחנו, כאלו שאף אחד לא זוכר שהיו. זאב התחיל לבדוק, הוא עבר על כל אלה שמקבלים את התרופה שגורמת להפסיק את הדמם. "זו לא הסיבה" הוא אומר לי. "זה שני דברים ביחד, אני בטוח, הנה, תראי, יש כאן ערכים תקינים בבדיקות הדם לכל אלה. זה התחיל לרדת רק אחרי שקיבלו עוד משהו. הוא הרים את הטלפון למעבדה במיידית "דלית, זאב. תוציאי לי את כל אלה עם הבדיקה של הסרוטונין, אני יודע, לא לכולם עשו, אבל זה היה חשוד כבר אז ולחלקם עשינו".
"שרון?" הוא פנה אליי בדיוק כשמצאתי עצמי מהרהרת, בשבוע הקודם, נזכרת. "אבא, בבקשה תיקח גם את אלה, זה חשוב" הרופאים ששחררו אותך מהאשפוז אמרו לך כבר, הם הסבירו. "אני יודע, אבל יש לזה טעם נוראי אחר כך" אבא לקח את התרופות ואז התחיל לאכול משהו שהוא בכלל לא אוהב. אף פעם לא אכל מאכלים ירוקים. באשפוז שלאחר התאונה ההיא, נפל עם אופנועו לכביש, איבד הכרה ושבר כמה צלעות. הוא החל לחוש טעם שאינו מכיר וזה היה בלתי נמנע, כל ירק נאכל, אפילו עלים, באופן מוזר הייתה משיכה לכך, הוא החל לשנות את אישיותו ומעט בדיבור. עד שיום אחד נעלם. באופן בלתי מוסבר לא נמצא יותר. שרון חיפשה אותו בכל מקום, לגבי שאר הקרובים אליו במשפחה, אף אחד לא ראה אותו. השיחה האחרונה שהייתה בטלפון הייתה בין שניהם. היו צילומים בטלפון של מקום כלשהו, יער. ירוק. אבל המכשיר נמצא בביתו ואין סימן אליו. "אני לא יודעת אם יש קשר לאכילה ולהליכה הלא ברורה של אנשים בחוץ, שיוצאים מביתם לאן? האם גם הוא הלך כמוהם? כמו אלה שצפתה בדרכים?" היא נזכרה בגעגוע ולרגע היה נדמה שהיא בוכה. זאב בחן את פניה, "אני מצטער כל כך". "מה הביא אותו לרצות לאכול כך?" שאלה. "אני חושש שמשהו השתבש, אולי שילוב התרופות עם הזעזוע המוחי", אמר זאב, משהו השתנה בתודעתם. נוצר חסר, חשב. שרון ענתה בדיוק לטלפון כאשר דלית מנהלת המעבדה מעבר לקו. "אני מבין" ענה זאב לאחר שהקשיב ברצינות. שרון, דלית אומרת שהיה חסר משמעותי כנראה שזה מסביר חלק משינוי אישיותם ואובדן התודעה. "אולי לא הייתי צריכה לשכנע אותו לקחת את התרופות שלו כרגיל, הוא דיווח על שינוי" אמרה שרון. היא החלה לבכות. כבר לפחות שבוע מתקשרות המשפחות למכון הנפגעים להתריע על שינוי במצב היקרים להם. זה לא מדבק, אבל קורה לאנשים מסוימים אחרי שנפגעו בתאונה כלשהי, בפגיעות מסוימות.
זאב החל למצוא את הקשר הנכון במארג אני פתאום רואה בפניו את השינוי. שרון, אני צריך שתשיגי לי את הרוקח הראשי. "אני לא מבין" זאב סגר את הטלפון ותפס את מצחו לרגע. "הוא טוען שאין שום קשר בין התרופות". הוא התיישב לצייר מעין מפה של אירועים. והחל להתקשר למשפחות שסיפרו על היעלמות יקירהם. "כמו שחשבתי, כולם מדברים על אותו הדבר. תחושת טעם לא נעים, אכילה של מאכלים ירוקים ללא שליטה ושינוי התנהגות עד ההיעלמות". הפגיעה, חסר סרוטונין ולכולם מחלות רקע עם ערבוב תרופות. רק לאן הם הולכים?". הוא פונה אליי, במבט, "איפה הטלפון של אבא שלך?". "אצלי" אני מוציאה מהתיק ומגישה לו. הוא מעיין בשתי תמונות היער בטלפון ובודק מיקומם עם הטלפון שלו.
זאב רץ ישירות לרוקח הראשי "תוציא לי את הנסיוב הסלידה הירוקה, אני צריך לפחות שש מנות, אני יודע, אני חייב אישור זה עניין של חיים או מוות, שמעתי על מקרים דומים, דיברתי עם המכון בהודו ומדינות מיוערות נוספות הם מתארים מקרים דומים, תעדכן את מי שצריך בנוהל הרגיל".
כשפגשתי את זאב הוא החל לספר לי, שרץ מייד למחלקה לתת את הנסיוב לשני חולים שעמדו להשתחרר, למרות שהיו יציבים, הם פתאום החלו להגיב במהירות. כשהצליחו להתחיל לדבר בשטף, הם תיארו משהו דומה לשינוי בטעם ובחוסר היותם הם עצמם הם התגעגעו מאוד למשפחות שלהם. הבטתי בו ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות או אם יש כזה דבר "סלידה ירוקה", כל הפרטים הפכו פתאום לא חשובים. זאב חייך אליי ואמר, "לכל דבר יש את ההיפוך שלו וככה זה, צריך לחפש משהו שיימנע מהרעלן להשתלט על הגוף, לחפש את ההיפך, לפעמים כמו שחושבים... צריך לחשוב הפוך מה יהפוך את הסימפטום עד שמוצאים את האמצע. נשארו לי עוד שתי מנות אנחנו נוסעים ליערות הכרמל. כרגע מכינים לפחות עוד כמות גדולה של מנות, אלפים אם צריך, בדרך יצטרפו צוותים למהלכים שהם פוגשים בדרכים. בואי, כל דקה מיותרת בכל זאת עבר שבוע יותר מדיי". הבנתי בדיוק מדוע נוסעים למיקום הזה דווקא. כשהגענו, ראינו דמויות שמנסות להגיע לענפים הגבוהים של העצים, מטפסים, לא מביטים כלפי מטה ולא מגיבים לקריאותינו. ראינו לפחות ארבעים חמישים אנשים בדרכים בכביש, אך נראה שלא כולם הספיקו להגיע רגלית. זאב נתן הוראה לתת גם לאלה שבדרכים ומי שמצליח לדבר להחזיר למכון המרפאות בביה"ח ולצלצל למשפחות. הצוותים החלו לדווח על חזרה פתאומית להכרה עם מתן הנסיוב. התחלתי לחפש בקדחתנות בריצה, אם אקרא לו, לא תהיה לכך משמעות, אספתי צרור ענפים ועלים מהרצפה והתחלתי להרעיש עמם כשהתקרבתי למישהו עם בגד מוכר אך פניו אינן מוכרות לי כפי שניתן לזכור. לפתע הסבתי את פניי סמוך לעץ שעליו כמעט הסתיימו, בדיוק כשהוא התכוון לעלות לעץ שלידו, הרעשתי עם העלים וקראתי לזאב שלמזלי, היה לא רחוק ממני. הדמות הביטה בעלים ותפסה אותן בכוח, זאב הגיח מאחור והזריק לאזור השריר בזרועו. "אבא?" קראתי בזהירות. הוא החל פתאום להביט בי ועזב את ענפי העלים שאחז. "מה... מה אני עושה כאן?" אמר. כולי הייתי בדמעות ורצתי לעמוד מולו, הוא נגע בפניי ובמבטו סימן שאלה כלא מבין. "אבא, אתה לא היית אתה. משהו השתבש". "אני לא מבין מה אני עושה כאן, אני מאוד עייף ואשמח לשטוף את עצמי מכל זה. תודה זאב, אני מבין שמצאת פתרון" פנה אליו בחיוך, אבא הכיר את זאב עוד מתקופת התיכון שלו. החזקתי את ידו של אבי וזאב התקרב אליי, "כן, זהו אני מאמין שעכשיו אפשר להירגע." בדיוק אז, הגיעו הצוותים הנוספים לתת לכולם. זאב החל לתת הוראות לצוותים "אני מניח שצריך לוודא לפחות מספר שעות שהמצב נשאר כך ושהרעלן אכן מתפנה מהגוף, זה ייקח גם כמה ימים משום שצריך להוסיף נוזלים לגוף כדי שיתפנה מהר יותר". ברכבים שליוו את הצוותים נלקחו כל אלה שמצאו בדרכם כדי לחזור למחלקה. "כולם כבר דיברו עם הקרובים שלהם?" שאלתי, "ברור", ענתה לי האחות "ככה זה בצוות, חושבים על הכל" וחייכה ככה שסחפה גם אותי. בדרך חזרה ברכב, פניתי לדר' זאב "אבל איך ידעת בדיוק מה החומר?". "זה שילוב של כמה דברים שיצרו רעל וברגע שנטרלנו אחד, השני לא הצליח להתקיים". המשכנו את הנסיעה למכון בשקט ואבא הביט בחלון וחייך, את החיוך שהתגעגעתי לראות בפניו והנה הוא שוב כאן.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
