גשם | אילה אילוז
אילה אילוז | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
שוב, כמו נס המתרחש פעמים כה רבות עד שכבר אין מבחינים בנפלאותו, הגיע הבוקר. פקחתי את עיני, והפניתי את ראשי הצידה כדי לראות מבעד לשלבי התריס שבחלון את עלי העץ הירוקים. הם הבהיקו בשמש הרכה, ונעו מעט בצפרירי הבוקר. ציפורים שרו והאויר פרץ לחדר נקי וצלול. כמו בכל לילה מאז שהייתי נערה, הייתי עירומה. על שיני חשתי את טעמה הדחוס של השינה, ובשיפולי הבטן את הצורך הדוחק לקום להשתין. בכל זאת לא קמתי, מפיקה הנאה מוזרה מהתחושות המוכרות. לידי במיטה שכב איציק. הוא ישן, עירום גם הוא. כל כך הרבה שנים אנחנו יחד, ובכל זאת, לא יכולתי לקבל כמובנת מאליה את שנתו לצדי. הושטתי אצבע, וליטפתי בעדינות את קיבורת הזרוע התפוחה, השחומה והגברית שלו.
לא הייתי צריכה למהר לאף מקום. הימים ימי קורונה, ורק כמחצית מהאנשים שאיתם נהגתי להיפגש בעבודתי כפסיכולוגית נותרו בטיפול. חלקם פוטרו או הוצאו לחופשה ללא תשלום. אחרים חששו להגיע, וחשו שאינם יכולים לקיים מביתם שיחה הנוגעת בדברים הכמוסים ביותר בחייהם. מעטים הגיעו אל הקליניקה, שם ישבנו, כסאותינו במרחק שני מטר זה מזה, מנסים לשמר למרות המרחק הפיזי, את האינטימיות שנבנתה בינינו בחודשים של קשר קרוב. עם האחרים דיברתי בוידיאו, מתפלאת בכל פעם שבה נוצר למרות הריחוק רגע משמעותי, ומותשת הרבה יותר אחרי הפגישות.
אבל הבוקר לא היה אפילו בוקר של עבודה. היה זה היום הראשון של חול המועד, ויכולתי להרגיש את טעם החול בפי ואת העולם מועד סביבי בלכתו, חסר מודעות לכך שזה מה שקורה, כמו תמיד. רוב האנשים לא חשו כך. הם נהנו מהיקיצה הטבעית, מפסק הזמן במירוץ חייהם ומהשהות בבית. אמנם הם דאגו לעתידם הכלכלי, אך נהנו מהיעדר הפקקים ומהאויר הנקי. הם התמכרו עוד יותר לרשתות החברתיות, נהנים מתחושת הערך שחשו כשאחרים עשו להם לייק, ומאמינים לכך שזה נכון כשכתבו להם כמה הם נפלאים. הם הרגישו עדכניים כשלמדו להשתמש בזום, המשיכו ליהנות מהאוכל שלא חסר, ומליל הסדר שדרש השנה פחות עבודת הכנה ופינוי.
באמצע הלילה התעוררתי לקולו המבורך של הגשם. גופי היה עטוף בשמיכה וחמים. הייתי מאושרת אחרי ששכבנו אחר הצהריים, וגם בלילה יכולתי להרגיש עדיין את הרוגע שהתפשט בגוף בעקבות העונג. התגברנו על החשש פן קירבה כזו ומגע של נוזלי הגוף אלה באלה, ידביקו אותנו בחולי שיביא למותנו, והתמסרנו לאהוב. העונג היה רב עוצמה יותר מכרגיל, אולי הוגבר על ידי החשש שיתכן שזה העונג המיני האחרון בחיינו. הגשם המשיך לרדת כששכבתי במיטה רפויה ומהורהרת. טיפות מתופפות טופפו על פני האדמה, הכביש והמכוניות החונות, וברחוב הריק מאדם לא הפר שום קול צעדים את טוהר ניגונן.
כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. העולם אמור היה להתמוטט בקול חזק ומבהיל. טיל נופל, פצצה מתפוצצת, מטאור מתנגש, רעם אדיר או רעש אדמה. במקום זה ירד הגשם קצוב ורך כלטיפה, לידי נשם אהובי את נשימותיו השקטות, הקצובות, המתוקות, והחשיכה הטבעית של הלילה ריככה את הכל.
בלעתי רוק ושמתי לב שגם אם הוא סמיך מעט, גרוני אינו כואב. נשפתי מעט אויר לכף ידי, וחשתי שהוא אינו חם מכרגיל. נשמתי כמו תמיד ולא הרגשתי כאילו אני טובעת. כנראה שבינתיים לא חליתי או לפחות המחלה לא התפרצה. עתה יכלו הרהורי להתפוגג כמו סליל עשן נמוג, ושבתי לשקוע מעורסלת ברחש הגשם, מאפשרת לשינה הברוכה לעטוף אותי בשיכחה.
שוב, כמו נס המתרחש פעמים כה רבות עד שכבר אין מבחינים בנפלאותו, הגיע הבוקר. פקחתי את עיני, והפניתי את ראשי הצידה כדי לראות מבעד לשלבי התריס שבחלון את עלי העץ הירוקים. הם הבהיקו בשמש הרכה, ונעו מעט בצפרירי הבוקר. ציפורים שרו והאויר פרץ לחדר נקי וצלול. כמו בכל לילה מאז שהייתי נערה, הייתי עירומה. על שיני חשתי את טעמה הדחוס של השינה, ובשיפולי הבטן, את הצורך הדוחק לקום להשתין. בכל זאת לא קמתי.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
