לרוץ אחריו, לברוח ממנו... | ציפי בן-עמי
ציפי בן-עמי | 13/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
והיא הגיעה למפגש עם אותו גבר.
אישה בת 60 מבקשת לפענח את חידת חייה מהו אותו "גבר" שכל כך הרבה דימויים במהלך חייה נקשרו אליו. הגבר הבוגד, המאכזב, השנוא, הכול יכול, המעניק, האוהב, החודר ועוד רשימת מאפיינים ארוכה. אך כרגע עולה בחשש על גרם המדרגות, ליבה פועם, אין אפשרות לדמיין או לצפות את ההולך לקרות, אלא רק אותו זיכרון של איש גבוה, שלרגעים נראה בעיניה כהרקולס שיכול לשאת על כתפיו את כל אותם מטענים רגשיים שחיכו לפורקן. אי שם, ידעה שהיא עלולה לפגוש כמו תמיד את מפח הנפש מאותו הרקולס, וניקרה במוחה המחשבה ששוב תתבדה, ותמצא עצמה שוקעת אט אט באותו אוקיאנוס של כאב.
מדרגות הבניין מעלות מראות של פעם. טיח מקולף וצבען האפור של המדרגות מהווים עדות לאותם חיים של חומרים פשוטים ומתכלים שיד האדם יצרה אותם באופן ישיר ללא טכנולוגיה. אותם חיים בהם החלב הגיע בבקבוקים דרך שליח שדופק על דלת הבית ומציע מרכולתו, הכביסה הייתה מכובסת בידיים ואף את המדרגות עלו ברגליים. אותן תמונות שעלו במחשבותיה, מתקשות להתחבר עם האישה של היום האוחזת מכשיר אלקטרוני כדי לבצע דרכו את תשלום החנייה. היה ידוע לה ש"ילדת האש" כפי שכינו אותה בילדותה ממשיכה לקנן בתוכה ומטעינה אותה, אך לא השכילה להבין כיצד היא יכולה להתקיים בתוכה כשהיא כבר סבתא לנכד. מה מעולמה הקדום נשרד ומתקיים? או שנמוגו אותם דימויים שתיארו אותה וכרגע עולה אישה שעתותיה דוחקות אותה לעשות עוד משהו, לעצור זמן...לפרוח עוד קצת בטרם תקמל ותדעך אל האינסוף...
והנה מגיע הגבר, פותח את דלת הדירה, עיניו הירוקות סוקרות אותה, וליבה פועם ומתרגש. האם יהיה מפגש? מפגש של שתי נפשות המבקשות לגעת בנימי החיים, במה שיוצר תנועה להמשיך ולהתקיים. משונה... היום מפגשים הם מפגשים של גוף, נדלקים ומיד מממשים פנטזיות מיניות. הגוף נפעם נרגש חודרים אחד לשני מבלי לדעת מבלי להכיר. גם עתה, אותה אישה נרגשת מסתכלת אל עיניו, חלקה כמהה לחיבוק מגן שומר מרגיע מפני הרעות של העולם, וחלקה חומדת את אותו כוח שהגבר ניחן בו. שנים דמיינה שיש אי-שם גבר שימלא את החור שנפער בתוכה.
הכניסה לחדר הססנית, מה יהיה שם? היא סוקרת את החדר המזכיר לה אותם חדרים מעברה. דלת העץ-זכוכית, שולחנות עץ חום עתיק ממש כמו שהיה בביתה. "מי זאת שמתיישבת ברגע זה על הכורסה?" חשבה בליבה. ובאמת מי נמצא בגוף עדין ורזה זה? הילדה של פעם שהתרוצצה על עצים, או הנערה חטובת הגוף שמסתירה את גופה בבגדי הג'ינס וחולצה רחבה, או האישה שבעיני רוחה נעה בין הלהט לחיות ולגמוע עוד ועוד מניסיונות החיים, לבין השום מקום שאליו נזרקים לעת זקנה תוך ניסיון למצוא מרחב מוכר המזוהה עם משהו מעולם העבר והמוכר.
אט אט עולות המחשבות..."לא יכולה לספר לו הכל, לא יכולה שידע עלי הכל, הרי תמיד יהיה משהו שיסלף, מספיק משהו שיבין ליד וזה כבר יעצבן ואשנא אותו על הזיוף וחוסר היעילות שלו. הרי אינך יכול להיות בגוף שלי, מה אתה יודע עלי? אני לא יכולה לספר הכול. זה לא בא בחשבון אחר כך..." אבל הוא "הגבר" בהמתנה להיכנס, לדעת, לגעת, לכבוש ולשחרר, להכאיב ולרפא... "התחלתי לחשוב שהפסקול לא מתאים."
טוב! אז ככה...
הרכבת יוצאת לדרך ובה הגבר. אותו גבר שלווה אותה בכל רגע בחייה, עיניו הטובות עטפו אותה בכל צעד, מבטיחות שאכן יש מישהו אי-שם ששומר עליה, ודואג שיהיה לה את הטוב שבעולם. היא הכירה אותו דרך אותה תמונה חומה דהויה שנשמרה כשריד לחיים שהיו. תמונה שהייתה תלויה בבית, ובה דמותו מעוררת יראת כבוד משקיפה על בני הבית. בהביטה אליו יכלה לשמוע את סבתא מקוננת "אם רק היה שומע לי ומתחבא מתחת למיטה היה יכול להישאר עד היום הזה". "איך כך הלך? הוא ברך לשלום את שלושת ילדיו: יונה, מרים ואלכסנדר, הוא הבטיח שיחזור, רק הולך עם חבר לחתום על בקשת עבודה. ליונה התקרב במיוחד, מסר לה אהבתו, חיבק ונשק לה, הרי היא הייתה בבת עינו. יונה בת העשר, נשאה אליו מבטה "אתה כל עולמי" מחכה לך... העולם עוצר מלכת... נשימתה נעצרה...והיא מחכה...".
כך נפרש הסיפור אודות אותו גבר שבתמונה. בעוד יוסף הולך ברגל ברחוב צר הומה גברים, מבטו סורק את בתי הקרקע הקטנים שאותם הכיר. עובר על פני המתפרה של יצחק, והנה המקווה – אותו בית מרחץ שפעם בשבוע היה מגיע והיה ממתיק סוד עם ז'וזה חברו הטוב. איש שקט היה, צייתן ונעים הליכות, לא הרבה לדבר, אך עיניו דיברו את רגשותיו ומחשבותיו. מבטו העמוק סיפר את טוב ליבו, האמין בטוב, גם אם שבוע קודם עם חזרתו מבית הכנסת בערב שישי, בעודו פותח את שער חצר ביתו, שכנו קרול זה שהיה מגיע אליו לתקן פגמים בבגד זה או אחר, החטיף לו סטירה מצלצלת. יונה עמדה אז בפתח הבית, וראתה איך אביה משפיל מבטו, יודע שבימים אלו שהכוח מנהל את החיים, הוא נמצא במחנה החלשים הנאבקים על הישרדותם.
הנה ברחוב הולכים בחופזה חבריו לבית הכנסת, הנה גם הם יודעים שצריך להישמע לקול הקורא לכל הגברים היהודיים להגיע למתחם תחנת הרכבת לקבל שחרור מטעם השלטונות להמשך עבודת החייטות בה עסק שחיונית למאמץ המלחמתי. "כיצד אקבל שחרור לקבלת חיים?" מחשבה חלפה בראשו מבלי שרצה בה בכלל, שהרי אימת המוות כבר קננה בתוכו. "מי לחיים ומי למוות? מוזר, היום בני אדם - שכניי לרחוב - מחליטים ולא הבורא". "לא איש מאמין אנוכי רק יהודי שחי בקרב חברי ועושה מה שהורי למדוני לעשות בשם המסורת. בסך הכול בן אדם, האם מישהו זוכר זאת שאני בן אדם?"
ובאותו רגע העולם נעשה לבלילה אחת גדולה. רק הגיע לרחוב קאזה וודה וכבר התגלה הגיהינום. גופות, צעקות, קולות ירייה, והראש סחרחר רוצה לצעוק א-לו-הי-ם. יוסף נתפס על ידי שני ז'נדרמים רומנים שמעלים אותו לרכבת, לרגעים נדמה שעוד שביבי מחשבות חולפים בראשו, וזרם של שברי מראות של ראשים עולים לנגד עיניו. בזמן כזה לא ניתן לזהות דבר אם אנשים אלו או פרות, אם מכרים או זרים. רק למצוא אויר... אויר... כל העולם מצטמצם לאוויר... נושם את נשימותיו העמוקות שהולכות ונחלשות. הרכבת מתחילה לנוע, יוסף הוזה כבר עיניו מתגלגלות בחוריהן מחוסר אויר בטרם נשם את נשימתו האחרונה.
ולימים, נולדה נכדתו שנשאה בתוכה את אימי המאורעות. במהלך הזמן, בהיותה כבר אישה מבוגרת אשר מתמודדת עם הפסקול מהעבר, התנסתה וחוותה את טלטלתה בין תשוקתה לרדוף אחריו, לחפש אותו ולפגוש אותו חי אוהב ונושם, לבין רצונה לברוח ממנו ומאימת המוות שדבקה בו.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
