בכמה דרכים אפשר
פרופ. עמיה ליבליך | 6/10/2011 | הרשמו כמנויים
בכמה דרכים אפשר לספר או לכתוב את אותו הסיפור? אני חושבת שזהו הפלא הפסיכולוגי, הספרותי ואולי התרבותי הגדול ביותר, שאת אותו האירוע או אותן החוויות נגלה באלפי גוונים באמנויות השונות, בביטויים כל כך נבדלים, תמיד חדשים ועם זאת מוכרים.
אחרי שקראתי, התרגשתי וכתבתי על ספרו המצוין של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן", הייתי מוכנה להגיד לכל שומע שזוהי ההצגה הספרותית האולטימטיבית של השכול הישראלי. המלצתי שאנו הפסיכולוגים נעיין היטב בשורותיו ונלמד איך לקבל את המקרים הרבים של שכולים המגיעים למקומותינו.
ימים אחדים לאחר זאת, נשלח אלי מהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד ספר חדש, שנקרא "דרוש לחשן" מאת חגי ליניק. העורך המכובד צרף מכתב בו המליץ בכל לב על הספר והדגיש את איכותו של הסופר, שבבורותי עד כה לא שמעתי עליו. היצצתי בכריכה האחורית, והבנתי כי זהו סיפורם של זוג הורים שכולים בישראל. אמרתי בליבי: לא עוד פעם! אני לא אקלקל את החופשה ואת הקיץ בעוד ספר כזה. אם הוא טוב, הרי ישבור את לבבי. ואם הוא רע - חבל על הזמן (שבמשמעותו המקורית של הביטוי...) אפילו הכריכה של הספר נראתה לי מדכאת ודוחה.
זה מזכיר לי כי לרבים ממכרי, ששיתפתי בהתלהבותי מספרו של גרוסמן, הייתה תגובה דומה: "אבל אין לי אומץ להתמודד עם הנושא בקריאה, וכי לא די בחיים? אני מחפש בספרות משהו מבדר, משהו שניתן לברוח באמצעותו"... נו, טוב. אך מעניין שבגלל דעת הקהל או מה, רובם קראו לבסוף את הספר של גרוסמן, והתפעלו ממנו.
אבל בחזרה לספר של ליניק. הוא היה מונח על מדף הספרים-שעדיין-לא-קראתי זמן ארוך, נסעתי להודו וחזרתי, והוא היה עדיין שם. עם "תוגת החגים", בין כסה לעשור, הגעתי אליו לבסוף, ואזרתי עוז לקרוא, לפחות את ההתחלה.
אולי יצא לי בבלוג שם של מפזרת מחמאות, אבל הספר הזה באמת ראוי למחמאה. (לכל השואלים: כן, אני גם קוראת ספרים בלתי ראויים, אך על אלה אינני טורחת לכתוב כאן!) הסיפור של ליניק מתאר בפרוטרוט ובפרוזה רגילה (בהשוואה לפיוטיות הגרוסמנית) זוג הורים שכולים, המתגוררים במושב הגובל בשדה התעופה בן גוריון. האם היא גרמניה, שעברה התעללות מינית מצד החיילים הרוסים "משחררי גרמניה" בשלהי מלחמת העולם, ואיכשהו נסתפחה לקבוצת פליטים יהודים ושם הכירה את האב, נחמיה, יהודי ממוצא רוסי שחזר מהמלחמה. יחד הם עולים ארצה ומקימים משפחה במושב. הספר מתאר בצורה ריאליסטית ומפורטת את חייהם מזמן שבנם הבכור זוהר נפל בשירותו הצבאי. הריאליזם של הדמויות, של הכפר, ושל התקופה בחברה הישראלית הוא כה מרשים וסוחף, עד כי שני הטיפוסים הללו, ודמויות המשנה הצבעוניות שבמושב, קמו ממש לתחייה לנגד עיני. ובמחשבותי השוויתי את ליניק לצ'כוב, או ליתר הסופרים הרוסיים הגדולים, שתיארו דמויות של אנשים פשוטים בחייהם היומיומיים בצורה כה מפורטת, מדוייקת ומכמירת לב. אולם לא חסרים גם הסמלים שגיליתי בספר זה. למירה, לשעבר נורמה, האם הגרמניה, יש שישה בנים, כנגד שישה מיליונים, כך חשבתי. עד שאחד מהם נפל בקרב, והתיאום נשבר, כל דבר אינו תואם את הזוועה הקולקטיבית שעבר עמנו. אגב, באחד מסיפוריה הקצרים של הסופרת דבורה בארון, שהלכה לעולמה בתל אביב שנת 1956. ומעולם לא העיזה לכתוב ישירות על השואה, ישנה אשה המקוננת בקול רם ברחוב התל אביבי על ששת בניה שניספו, והיא נרגעת קימעא רק כשהסופרת מבטיחה לה שתזכיר כל אחת ואחד מהם בשמו המלא באחד מספריה, שיהיו לזיכרון בספר - חרף העובדה שלא יעמידו בנים ובני בנים. (ראו בספרי "רקמות" עמוד 235-6). חשבתי על הרגע הזה של הסיפור המתקן, המנחם - ואז הבחנתי בכך שלרוב ילדיה של אותה מירה אין בכלל שם בספרו של ליניק, וכל משמעותם הסמלית של שמות והעדר שמות עלתה לנגד עיני. ויש עוד סמל שפענחתי כאן: האם מתאבלת בגופה, בתוכה, כפי שהיא יולדת את הבנים מגופה, מתוכה, כמעט כמעשה פרטי ובלעדי שלה, אם כל חי. בראשית הסיפור היא מצויה באבל עמוק המתואר בצבעים קודרים ומפורטים ביד אמן גדול. אבל בהדרגה, במהלך השנים המכוסות בעלילה, היא מתאוששת, וכאילו הנדנדה לשניים מכוונת את ההילוך ההפוך של בעלה, האב השכול, שמתחילה היה מוחצן לגמרי, נחרץ במחשבתו לא להיכנע לאבל, ואפילו חישב כיצד יגייס את המת בתעמולת הבחירות שלו לראשות המועצה, שצלחה בסופו של דבר. אך ככל שמתקדמת העלילה, נחמיה נחלש ומצטמצם, עד שהוא מת, ומשאיר את מירה האלמנה כמעט-עליזה, נוסעת בפעם הראשונה לבקר את אימה בגרמניה. וישנו הסמל של צילומי המשפחה, מי נמצא בהם ומי נעדר, מי מצלם ומי מצטלם, וזה נשמע לי היום כמעט כמו תפילת "ונתנה תוקף" של ימים נוראים. את המצלמה משחרר האב ממכס בזכות היותו אב שכול... והיא הכלי שיכול לעזור לנו להנציח רגעים ברי חלוף.
כבר שנים אני אומרת לתלמידי שיקראו ספרות יפה, אולי, בעוונותי, אפילו במקום ספרות פסיכולוגית (ואני מבקשת היום סליחה ומחילה מכל המורים האקדמיים שנפגעו מגישתי המחתרתית!) , וזה מה שיכשיר אותם לשבת בסבלנות אמפתית ומקבלת מול פגעי החיים המגיעים אליהם למרפאה או לבית החולים. ספרו של חגי ליניק בהחלט ראוי להיכלל במדף זה.
ובחזרה לכותרת - על אהבה, מוות, משפחה ובדידות וכל היופי והכאב שנילווה אליהם, אפשר לכתוב באינסוף דרכים. רציתם עוד הגדרה לאינסוף הפיזיקאלי ביום חגיגת פרסי נובל שלנו כאן? הרי זוהי הצעתי.
