גם המייל היה פעם אימפולס: העברה ארוטית במרחב הווירטואלי | לי ב. (שם בדוי)
מילים כדי לומר זאת | 7/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
התכתבות במייל שהחלה כאקט טיפולי, הופכת לתהליך ממאיר, נואש ושובר-לב. המטופלת טווה את עצמה דרך מילים הממוענות למטפלה, ומתמכרת למבט המדומיין שלו למקרא מילותיה. כך, המטפל הופך להיות מושא הערגה, והקשר הטיפולי עובר ארוטיזציה. הסיפור פורט על נימי הכמיהה האנושית למען את מילותינו לאחר, ולהתגלות על ידו, כמו גם מאיר את תפקידו הקריטי של המטפל בהבחנה בין המשאלה של המטופל לקשר בלתי אפשרי לבין הצורך שלו בגבולות.
אני כותבת ומוחקת. ושוב כותבת, ושוב מוחקת. אני לא יכולה להפסיק לכתוב לך, ואני גם לא יכולה יותר להסתכל על הכתוב ולהניח לו למדוד אותי במבט המפתה שלו. לא יכולה להניח לעצמי או את עצמי בדף אליך פתוחה וגלויה. זה מייסר, יותר נורא מטבח, יותר פוצע מחיטוט ברוטלי בתוך הבשר. אני את עצמי כבר לא יכולה לעטוף במילות-עור ולשלוח אליך. המשחק שלנו נגמר.
**
פעם זה היה קל. ללא מחשבה, ללא תכנון, ללא הקפדה, ללא לאות. פשוט הייתי יושבת וכותבת את עצמי וממענת אליך - נותנת לעצמי להרגיש את כל מה שחיים שלמים לא נתתי לעצמי להעז להרגיש, ומעלה את זה על הכתב. DOWNLOAD – מהלב למסך המחשב. נותנת לכל מה שפתאום נעשה מוחשי וחושי דרך הכתוב, לעשות לי נעים, ודחוס, ועוטף, וחמים, ולח, ומענג. DOWNLAID – מהכוס למקלדת.
**
כתבתי את עצמי לעיניך ללא הפסקה, באמונה מוחלטת בדרך שלנו, בכמיהה שלא ידעה שובע, בטירוף חושים, באקסטזה, בעוררות-יתר, בהזדקקות, בכאב נורא, בנואשות, באובססיה. כללי המשחק היו: אני מרימה את החולצה ומראה לך את האותיות שיש לי בין השדיים, ואתה – לא מגיב, אבל גם לא אומר לא. הייתי חייבת שתראה כל מה שמתחולל בי - כל רגש, כל נים חוויה, כל פינת-מחשבה, כל חלום, כל פינה-אפלה. כל נשימה ותנועה ללא-ניע הפכו למושא לתיעוד-שיתוף. כל מה שקרה לי קרה אחרי (או לפני) כן ביננו. לא הותרתי לעצמי לחיות לרגע בלעדיך, בלעדינו. הכל היה צריך להיכתב במייל כדי להיחוות במציאות, ולימים גיליתי שלמעשה הכל היה צריך להיחוות במציאות כדי להיכתב במייל. אחרי הכל גם המייל היה פעם אימפולס.
**
הייתי מטופלת שלך. אולי עוד אחת מהמטופלות שלך, אולי "המטופלת" שלך. בכל מקרה, הייתי "שלך" כמו שלא הרגשתי של אף אחד בחיים האלה. רציתי להיות שלך בכל מובן. ידעתי שבחיים לא תשכב איתי, ושזה יהיה הרסני לשנינו אם כן. מה שנקרא, לפחות בוחן מציאות היה לי. אבל השפיות היחסית שלי לא הצליחה לטשטש את התביעה חסרת הפשרות להיות שלך בכל מובן. רציתי שתיקח (או תקבל?) את כולי, או כמו שבילי הולידיי אמרה פעם בקול מרוסק: "YOU TOOK THE PART THAT ONCE WAS MY HERART, SO WHY NOT TAKE ALL OF ME?"
**
מה תעשה עם המטופלת הזאת שמאוהבת בך? בכלל מלמדים אתכם בלימודי הפסיכולוגיה האלה שלכם איך לעבוד עם השכל כשהזין עומד לכם? העברה ארוטית... כמה קראתי על זה בתקופה שהייתי מטופלת שלך. היום אני לא יכולה שלא לגחך על שנינו. כמה נאחזנו בהגדרה הזאת, והאמנו שיש לה ערך מגן או מרפא או השד יודע.. שמה שאני מרגישה כלפיך זה חלק חשוב מהטיפול (ומה עם מה שאתה מרגיש כלפיי?), שיש להניח לו להיות ולהירקם, שאני צריכה ללמוד להתמסר לבליל הרגשות החם והצמיג והמטביע הזה, לחוות את המיניות שלי, כשאתה נמצא שם, מחזיק, מספק סביבה בטוחה וסופגת לבזות שלי. עושה לי את התיקון של ה"לייף". לא מממש איתי כלום, אבל בתוכי הכל ממשמש ובא.
**
רק אני ואתה עדים לכמות המיילים ששלחתי לך. בהתחלה מיילים בודדים, מסודרים, עם שמך מתנוסס בראש המייל, עם השם שלי חותם את המייל. וביניהם – מילים ברורות, מגששות, בודקות גבולות. בהמשך, מיילים רבים, קצרים, ארוכים, נשפכים, ריקים, לא ממוענים, עם חרוזים, בלי, עם ציטוטים, בלי, לא חתומים, עם תשוקה יוקדת, עם שנאה יוקדת יותר, עם אימה, שרשורי-מייל שלא נגמרים, שעפים לכיוונך כמו שוריקנים, כל כמה שעות. כמו תינוק בן יומו שזועק לאמא. כן, הייתי צריכה שתחזיק אותי, ורציתי לינוק ממך את כל הטוב שלא קיבלתי אף פעם, למצוץ מהשדיים שלך את החלב העשיר האימהי הפסיכואנליטי שיש רק לך. לתת לזרע האבהי שלך לחדור אליי, לשטוף אותי מבפנים, לחטא את כל חטאיי.
**
חשתי שהנה נמצאה לי הדרך לגאולה - דרך ישירה לחוש את היצריות והיצירתיות שבי. את הרוך והתשוקה. את האם ואת האב. את האפשרי והלא-אפשרי. את הכוליות כולה. כל מה שהיה דרוש לי היה רק ללחוץ על כפתור ה-SEND כשהמילים שלי ממוענות אליך. רק לראות את השם שלך במייל...זה כשלעצמו... גם עכשיו...עדיין... גורם לי להסמיק בעולם של מעלה ולהרטיב בעולם של מטה.
**
לא יודעת להגיד מתי נזרע זרע החורבן, אולי זה היה שם כבר למן המייל הראשון, או אולי נטמן עוד במרחבי זמן אחרים לפני שלכוכבים התאפשר להשתקף באגם. כן היה רגע בו הסתכלתי על עצמי והבחנתי שכולי הרוסה, כמו בית שעבר חורבן, ותהיתי מדוע העירייה הקפקאית מתעכבת מלתת אישור לפרויקט שיקום ובנייה. רק אחרי מאות מיילים הבנתי שאני לא חושבת על דבר מלבדך, ולא עושה כלום מלבד לכתוב לך מיילים, שהפסקתי לחיות, ושאני מתקיימת רק בארץ הפלאות של המיילים אליך. עדיין, כמו נרקומנית, הייתי צריכה להמשיך לקבל את המנה שלי: לכתוב לך, למען אליך, לשלוח לך. שילוש שהיה קדוש עבורי במשך... לא יודעת כמה זמן...ואלוהים עדי:
"הנשמה שלי הייתה מופקדת אצלך בחדר-הטיפולים הוירטואלי, מוחזקת ברכות מבטך, בקצב הנשימות שלך, באכפתיות שלך, במסירות שלך אליי, מופקרת בעמימותך, בחוסר המילים שלך, מופקעת מחירותה".
הייתי שבויה של להיות מובטת ומוחזקת, עד שלא שמתי לב שהפכתי להיות בלתי נראית ונשמטת אל האבדון. אם חייבים לתת פרשנות אפשר להגיד – "חורבן בית שני".
**
ניסיתי להיגמל מלכתוב לך אותי, ועדיין להישאר המטופלת שלך. כל בתי הקפה הפכו להיות נבדלים רק במפיות עליהן הייתי כותבת את עצמי לאף-אחד, ומחפשת את מבטך. אבל למפית אין פיקסלים, ואי אפשר לשלוח אותה לשומקום, חוץ מלמלצרית שבדלפק, במטוס מקיפולי נייר, שזועק SOS ומתרסק על שלולית הקפה שנשפכה לה. כך, במשך חודשים, נדדתי ממקום למקום, מפרעות לחראקירי. כותבת לך בראש, כותבת לך על מפיות נייר, שומרת הכל בתוך קופסא בארון, אורבת למייל, רוצה לשלוח לך משהו, שתשמע ממני בין לבין, שתהיה איתי כשאני צריכה אותך, אבל מכריחה את עצמי לוותר עליך לנצח, רק כדי להישאר שלך.
**
היינו נפגשים, כרגיל, פעם, פעמיים בשבוע. הייתי מדווחת לך על ההזדקקות הנואשת לכתוב לך, ועל המאמץ לא להתפתות. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. המוזיקה הדרמטית, שהתפרצה ממני כמו לבה, לא התאימה ולא יכלה למצוא ללהבותיה מקום מתאים בהינתן שתיקת אוזניך; שתיקת פיך; שתיקת אבריך; שתיקת ליבך.
**
כשהייתי בכל זאת חייבת לשלוח לך קצת את עצמי, שלחתי לך בין הפגישות מייל אחד אסוף וקוהרנטי ב-WORD ולא בגוף המייל. חשבתי שזה יספק מרחב יותר מוחזק ופחות אימפולסיבי. הרי מה כבר יכול לקרות ממייל אחד? כך עברנו כביכול ממיילים עם רסיסי בתא שורטים, לטקסטים תבוניים שזורי פונקציית אלפא. אבל כנראה ששום "ALFA-MAIL" לא יכול היה להשכיח ממני שמתחת למסומנים התרבותיים, במרחב הפראי של הלא-מודע שלי נשארת ה- ALFA-MALEשלי - מושא הערגה שלי. עיר ההריגה שלי.
**
לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב הכל. את המיילים, הטיפול, ואותך.
**
כאב, רעד, פלשבקים, תלות, אימת התפרקות, חווית רדיפה, בדידות, מוח ריק, ייאוש.
**
גם שנה אחרי, הגעגוע למקום ההוא - החשוף, הסקרן, הלא-ידוע, המתמסר, המתפרק, המתרפק, בו האימפולס מחפש דרך להתבטא בנוכחות אחר דמיוני - עדיין חי בי. ואפילו ממרחק זמן זה, מתרגשת בי ההשתוקקות הקמאית חסרת הגבולות לרוך שלך, לאהבה-תשוקה שדמיינתי ששוררת ביננו, לחוויה של יחד, לחדר המשחקים שלנו, או למעשה - לחדר המשחקים שלי, כשאני מתחבאת בו מפניך, ואז אתה מוצא אותי ואני מתגלה.
כן, עודני שומרת חסד לכפתור ה-SEND שהיה מחבר ביננו כמו חבל-טבור, ולנשימות שלך שהיו חובשות לי את העור בעדינות מלטפת-ממסטלת, ושאפשרו לי לחיות בתוך המרחב הזה שהוא הגוף שלי. אתה צרוב לי בנשמה וצרור בצרור הכמיהה להתמסר אליך עוד לפני שנהייתה לי צורה.
**
והחלק שהיה בי כל העת וצווח עליי (בין יתר הקולות): "אל תבלבלי התמסרות עם פנטוז ריק. עם התמכרות. עם קומפולסיה. עם כניעה" – התחיל להיות צלול וברור, כך שהפסיק לצווח כמו אווז לפני שחיטה, והתחלתי לשמוע אותו. אותי.
**
היום כבר לא כותבת לך יותר. לא היה לי אלא להשלים עם המציאות, ולהחליט להפסיק להיכנע לפנטזיה. אימפולס קיים כדי להיות מורגש, ולא כדי להפוך למייל.
**
אם הייתי כותבת לך היום, הייתי שולחת לך רק משפט יחיד ומיותם: "החיים הם גמילה מכל מה שלא אפשרי".
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
