משהו אחר לגמרי

פרופ. עמיה ליבליך | 6/4/2020 | הרשמו כמנויים

בשעה מאוחרת בלילה סיימתי לקרוא רומן ישן – משנת 1999 - של הרוקי מורקמי באנגלית. אבל הוא נמצא גם בעברית בשם "ספוטניק אהובתי".

סיום זה התאים בהחלט לשקט הליילי, כי גם האירועים העיקריים בספר זה קורים בשעות המאוחרות של הלילה. "ספוטניק", הלווין המלאכותי הראשון ששוגר על ידי אדם לחלל בשנת 1957, השג ענק של ברית המועצות דאז, נכנס לעלילה בטעות, כאשר סומיר רוצה בעצם לומר "ביטניק", ומחליפה את המונחים. אבל כמו שאני מסתכלת בשמיים ואינני יודעת מה אני רואה, מי אומר שבמציאות אני יודעת?

לספר שלושה גיבורים עיקריים: המספר, שהוא מורה צעיר, ושמו ק', ושתי נשים: סומיר ומיו. המשולש הקיים ביניהם הוא כזה: ק' מאוהב בסומיר, שהיא חברתו הטובה אך לא חשה כל משיכה כלפיו; סומיר מאוהבת במיו, אישה מבוגרת ממנה ב-17 שנה, אך מיו אינה משיבה לה אהבה, היא בכלל איננה מסוגלת לאהוב. כלומר, בעלילה זו, איש מהגיבורים אינו בא על סיפוקו. על רקע זה מתרחש בסיפור מהפך אדיר אחד, כאשר סומיר נעלמת ללא עקבות.

אולם, זוהי התמצית המציאותית שאינה מבטאת כלל ועיקר את הקסם הספרותי המכשף שבספריו של מורקמי. לכל אחד מהגיבורים חוויות חוץ מציאותיות, מיסטיות, הזויות או שמא פסיכוטיות, חוויות של להיות או לא להיות. בחייה של מיו, התרחשה חוויה חוץ-מציאותית כזו כאשר נלכדה במשך לילה שלם בתוך גלגל ענק של פרק שעשועים, ובמהלך אותו לילה ראתה במשקפת את עצמה בדירתה שמעבר לפרק השעשועים כשהיא מקיימת יחסי מין פראיים עם גבר המאוס עליה. מאז איננה יודעת מי היא – זו שהייתה בדירה, או זו שהייתה לכודה בגלגל הענק. בכל מקרה, מאז היא חווה את עצמה כמחצית, ולא כאישיות שלמה. החוויה המיסטית של ק' מתרחשת במהלך החיפושים אחר סומיר, כאשר בלילה אחד הוא שומע מוסיקה מיסתורית מראש ההר, הולך בעקבותיה כמכושף, מאבד כל אוריינטציה ומרגיש את עצמו מתנדף ומשתנה. ואילו סומיר, כאמור, ממש נעלמת, יוצאת מבית הנופש ביוון בו היא שוהה עם מיו בכפכפים ובפיג'מת משי לבנה, ואיש אינו יודע היכן היא או מה קרה. היא משאירה במחשב שלה שני קטעים כתובים, מהם ניתן לשער שאולי בחרה בארץ החלומות... האם היא עדיין בחיים? שום דבר איננו פשוט או בטוח, שום דבר איננו כפי שהוא נראה – לא המציאות, לא הזהות ואפילו לא הגוף.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

כעלילת משנה ששאיננה ממין העניין לכאורה, נקרא ק' לחקירה בעניין תלמיד שלו, בן 8, שנתפס בגניבה זעירה מהמרכול ואשר, במקרה או שלא במקרה, אימו היא המאהבת שלו. ב"שיחה" החינוכית שהמורה מבטיח לקיים עם הילד, הוא מספר לו במונולוג ארוך את תולדות חייו. הילד איננו עונה אפילו במילה, אבל מצבו משתפר. ממש תמונת ראי של המצב הטיפולי...

ואז יש סצינה אחרונה, שבה, אחרי ליל חלומות, מעירה שיחה טלפונית את ק'. זוהי סומיר המצלצלת אליו מאי שם, בלי לזהות את מיקומה, מנתקת אחרי כמה משפטי ידידות, ומבטיחה מיד לצלצל שוב.

אני סוגרת את הספר הדק בהרגשה של יופי גדול שפגשתי, וממשיכה להרהר מה טיב החוויה, מה הנמשל, ומה זה מלמד אותי בימים אלה, אם בכלל. מניחה את הספר מעל "הטירה" של קפקא, גם הוא סיפור שהוא יותר בגדר חלום בלהות או משל על חיים שברור שאינם כאן ולא עכשיו... משהו אחר לגמרי מההווה, שהבטחתי לעצמי לא להזכיר בכלל. אסקפיזם?

אז חג שמח, אמרתי כבר?