רצות עם זאבים / קלאריסה פינקולה אסטס
קריאה מודרכת | 27/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
רצות עם זאבים: ארכיטיפ "האישה הפראית" - מיתוסים וסיפורים מאת קלאריסה פינקולה אסטס, הוצאת מודן, 1996, תרגמה: עדי גינצבורג-הירש, 456 עמ'.
ממליצה על הספר: אביטל הרשברג גרינבאום, עו"ס קלינית, מטפלת בנשים בתוכנית סיוע וליווי לנשים יוצאות מקלטים. מטפלת בשיטת 'ארויגו'.
הספר "רצות עם זאבים" נכתב על ידי ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס, אנליטיקאית יונגיאנית בכירה, משוררת וסופרת אמריקאית ובת לשושלת מקסיקנית. הספר עוסק ביחסים בין החלקים השונים המרכיבים את הנפש דרך סיפורי-עם שנאספו במקומות ובזמנים שבהם לתרבות המודרנית עדיין לא הייתה דריסת רגל.
אל הספר התוודעתי בתחילת התואר השני בלימודי עבודה סוציאלית קלינית. הרגשתי שהלימודים באוניברסיטה נוטים לעולם מאוד רציונאלי, אקדמי ולעיתים גם מאוד גברי, שבו אני לא מוצאת את מקומי כמטפלת שהיא אישה. הספרות הפסיכולוגית המסורתית היא לעתים קרובות דלה או שותקת לגבי הסוגיות העמוקות והחשובות לנשים: הארכיטיפית, האינטואיטיבית, המינית והמחזורית, הידע של אישה, הכמיהות והרצונות שלה, כאבי הנפש שלה. לרוב, ההתייחסות הפסיכולוגית המסורתית לנשים היא לאימהות שלה, לאופן בו היא מטפלת בילדים שלה, אך לא מעבר. חיפשתי אחרי גישה טיפולית שיש בה גם מקום לתפיסה פמיניסטית – כזו הרואה בבעיות נפשיות של האדם, ובפרט של האישה, תוצר של אישיותה הייחודית בשילוב עם ההקשר החברתי, הפוליטי והערכי של החברה שבה היא חיה, וגם מקום לתפיסות רוחניות ומיסטיות, כאלו שלא בהכרח נמדדות על-פי סרגל המדידה האקדמי.
בנוסף, הייתי אז בתחילת הקשר הזוגי עם מי שהפך בהמשך לאיש שאיתי. הכניסה אל עומק הזוגיות אילצה אותי להיפגש עם מקומות מוכרים לצד כאלו מודחקים וטלטלה חלקים רחבים בנפש שלי, שהיו נראים לי יציבים וברורים עד לאותה תקופה. הרגשתי שנדרש ממני לצאת לחיפוש ומסע בעקבות חלקים נשיים וראשוניים בתוכי שהיו מודחקים עד לזוגיות הזו. הרגשתי מבולבלת הן כמטפלת והן כאישה המחפשת את דרכה האישית בעולם בכלל ובתוך זוגיות בפרט.
באופן די מקרי, נפגשתי באותה שנה בנסיבות שונות עם טקסטים מתוך "רצות עם זאבים". הרגשתי שהטקסטים מדברים אל עומק נפשי, באופן שלא מצאתי באוניברסיטה. מצאתי בספר זה את האפשרות להכיר ולסמוך על הקול של האינסטינקטים שלי, ובהמשך גם של המטופלות שלי. באותם טקסטים נפגשתי לראשונה עם ארכיטיפ "האישה הפראית" שעליו מבוססים רבים מהסיפורים בספר. פינקולה אסטס מסבירה כי "האישה הפראית היא הערגה המפעמת בכולנו: הכמיהה שלנו, התשוקות שלנו, הרגשות שלנו. זהו צל קדום, זהו שורש-טבע-האישה שמחבר אותנו אל יסודות הטבע שלנו. זהו יסוד החיה שבנו – הידע שלנו שנובע לא מתוך מה שקראנו ולמדנו, אלא מתוך החושים והאינסטינקטים שלנו". מושג זה נגע באופן עמוק במה שחשתי שכבר ידעתי – ביכולת של כל אישה להתחבר אל יסודות קדומים ביותר שמאפשרים לה ריפוי.
פינקולה אסטס טוענת בספרה כי אל עומק הנפש הנשית שלנו לא נתקרב באמצעות ניסוחים לוגיים או מושגים רציונליים, אלא על ידי שפת הדימויים והסמלים, זו הנובעת ממחוזות עולמנו הפנימי – דרך חלומותינו, דרך יצירות אמנות ודרך אגדות ומיתוסים. בדרכים אלו משתקפת אלינו תמונת הנפש הלא-מודעת שלנו, ובאמצעות כלים אלו נוכל לחיות, לחוש ולהבין את המתרחש בתוכנו. שפה זו מקשרת אותנו אל פנימיותנו, אל עולם מלא של סמלים ודימויים, ומאפשרת לנו לבוא במגע עם מקורות האנרגיה הטמונים עמוק בנפש האישית שלנו ובנפש האנושית בכלל.
מי שלבסוף קנה לי את הספר במתנה הוא בן זוגי. מאז, הספר "רצות עם זאבים" הפך לאחד הספרים שאני קוראת בהם שוב ושוב, ולמעין תנ"ך טיפולי ונשי. הספר השפיע גם על האופן שבו אני מתבוננת על הנשים שמגיעות אלי לטיפול: אני מרגישה שטיפול נועד כדי לסייע לנשים לסמוך על האינסטינקטים הפנימיים שלהן, ללמדן שהן אלו הנושאות את התבונה העמוקה ביותר לגבי חייהן, ושלא אני היא זו "היודעת", אלא האישה שמגיעה אלי היא זו "היודעת" לגבי חייה. אני היא זו שעדה לאופן בו האישה מספרת את סיפור חייה מחדש, זו המאפשרת לה להביא לידי ביטוי את הכוח הפנימי והיצרי שלה, אבל החומרים לריפוי הנפש הם קודם כל הידע האצור בתוך נפשה של האישה – החלומות שלה, סיפור השושלת שלה, הגוף שלה והיחס שלה ושל סביבתה אליו.
פינקולה אסטס טוענת שסיפוריהן של נשים הם מעין תמרורים ודלתות לאורך השביל המסייעים להן להגיע אל עבר הריפוי והחירות שלה; גם צלקת עמוקה היא דלת, גם חרדה העוברת בשושלת המשפחתית היא דלת, גם האהבה לציור או לכתיבה היא דלת. ראיה זו מאפשרת לי להתבונן באופטימיות וביראת כבוד גם אל עבר מה שנראה בתחילה כ"הפרעה נפשית או פיזית ללא מרפא", כ"דפוס עקשני", או כ"תעלומה ללא פתרון".
