ההצגה "תרופה"

חני בירן | 26/9/2011 | הרשמו כמנויים

אתמול, 24.9.11 במסגרת פסטיבל "פותחים במה" של בית לסין, הועלתה ההצגה "תרופה " מאת המחזאית מאיה שעיה בבימוי אבישי מילשטיין. ההצגה הוצגה בגרמנית, עם כתוביות בעברית, על ידי שחקנים גרמנים מהתיאטרון העירוני של היידלברג.

סיפור המחזה בקצרה :אריה שטיין , גיבור המחזה, הוא איש עסקים גרמני ממוצא יהודי שעוסק בתיווך וברישום של פטנטים מדעיים. עם מותו של יהודה, אביו של אריה, מדען בעל שם וחוקר מוח, מבקר אריה במעבדה המוזנחת של האב באוניברסיטת היידלברג,ומתוודע למחקר שאביו ניהל לפני כשלושים שנה ושעוסק בתרופה לאלצהיימר. כל המחזה מתרחש במעבדה. הבן כאילו כלוא שם ומנסה שוב ושוב להבין מדוע המחקר הופסק ומדוע אביו לא פירסם את תגליתו. בהדרגה , מתברר כי הנאצים השתמשו בחומרים שיהודה גילה לניסויים בילדים יהודים במחנות. ניסויים מזוויעים בהם הוצאו חלקי מוח לשם המחקר. ידיעה זו עצרה את יהודה מלפרסם את ממצאיו. הוא המשיך במחקריו אך בשנות השבעים, כשהדבר נודע לו, הוא ניסה לשרוף את החומרים שהמציא. הבן עומד בפני הדילמה המוסרית האם להוציא את התרופה לשוק ולהתעשר או לזנוח את כל העניין בגלל הפשעים שנעשו עם חומרים אלה. אין תשובה ברורה במחזה. אחד הדברים המעניינים הוא שאותו שחקן משחק את האב ואת הבן עד כדי טשטוש הגבולות ביניהם.

להצגה הוזמנו המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית ומכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו. חשוב לציין שבשנים האחרונות קבוצת אנשי מקצוע ממכון ת"א נפגשת פעם בשנה עם קבוצה מהמכון הפסיכואנליטי בהיידלברג במסגרת פרוייקט שיזמה גבי מן.

בפנל שהתקיים אחרי ההצגה דיברה מיכל זלינגר על ההצגה וכן על חוויותיה במפגשים עם קבוצת הפסיכואנליטיקאים מהיידלברג.בנוסף, דיברתי אני בקצרה על "תעתועי הזמן והזיכרון "

כנושא המעסיק אותנו כפסיכואנליטיקאים, את הדברים שאמרתי אני מביאה להלן :

ההצגה "תרופה " : תעתועי הזמן והזיכרון.

הצגה זו מפגישה אותנו כפסיכואנליטיקאים עם שאלות קשות ביחס לזמן ולזיכרון. הזמן והזיכרון, שני מושגים מתעתעים. מחלת האלצהיימר מסמלת בצורה החריפה ביותר את תעתועי הזמן ואת מחיקת הזיכרון. יש חולי אלצהיימר שנודדים בעולמם הפנימי לזמן ולמקום אחר. לפעמים, החולה חושב שהוא ילד וחוזר לבית ילדותו. כך קרה לעמוס קינן , כפי שכותבת נורית גרץ בספר " על דעת עצמו " . עמוס הזקן הסובל מאלצהיימר הולך לבית ילדותו ודופק על דלת בית הוריו אשר מתו לפני שנים רבות. באותו רגע, בשבילו הזמן עצר מלכת אי שם בשנים הראשונות לחיים.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

בהצגה "תרופה " נחשפנו לעולם טראומטי אשר בו נמחק רצף הזמן. אין זה מיקרי שאותו שחקן משחק את הבן והאב. כאשר הבן מזדהה באופן חזק עם האב, מיטשטשים הגבולות ביניהם והחוויות הקשות מוחקות את פער הדורות. טשטוש ההבדלים בין האב לבנו הוא גם טשטוש ההבדל בין עבר לעתיד. יחד עם הבן אנו חוזרים וחווים את ההיסטוריה המודחקת. מותו של האב משאיר חלל אשר רק בתוכו נפתחים ערוצים אל העבר שהודחק והוסתר. המפגש החזק עד כדי התנגשות בין עבר להווה מזכיר את מה שכתב ביון על מסיבת התה של הכובען המשוגע בעליסה בארץ הפלאות. במסיבה הזו הכל קורה באותה השעה. השעה היא שעת התה והשעון לא זז. כך מדגים ביון בחריפות את הצטמצמות הזמן לשעה אחת בלבד. נוצר מין הווה שמנותק מרצף הזמן וחל ביטול ההבדל בין עבר לעתיד. זה ביטוי למצב טראומטי בו קיימת רק החזרתיות ואין פתח לשינוי..

הבן כלוא בתוך אביו. בספרה "ההורים שחיים דרכי " עוסקת יולנדה גמפל בחוסר היכולת לומר במילים את זוועות השואה. חוויות טראומטיות עוברות מדור לדור ללא מילים. היא משתמשת במושג רדיואקטיביות כמטפורה להשפעות המפלצתיות של השואה. כך היא כותבת "ההשוואה להשפעתה של קרינה ממשית נועדה לייצג את חדירתם של יסודות נוראים, אלימים והרסניים לתוך הקיום האנושי. יסודות של מציאות חיצונית שהסובייקט עומד מולם חסר הגנה. עקבות רדיואקטיביים עשויים לעבור מן הדור הראשון שחווה את השואה ישירות לדור השני שחווה אותה באופן פנטזמטי ואחריו לדור השלישי " סוף ציטוט.

בעקבותיה של גמפל, אנו רואים כיצד העבר נבנה מחדש בהווה .כאילו כל זה קרה עכשיו, ברגע זה. לאקאן מדבר על כך כשהוא אומר : "ההיסטוריה אינה עבר , ההיסטוריה היא העבר העובר הסטוריזציה בהווה. " רצף הזמן הן בשעה הפסיכואנליטית והן בהצגה זו היא זמניות שעוברת היסטוריזציה. ההיסטוריזציה עשתה החייאה של העבר והחזירה אותו להיות קיים כאן ועכשיו כאשר הדילמות חוזרות על עצמן.

ההצגה תרופה מתכתבת, על כן, עם קונטקסט רחב ביותר. חזרתיות המלחמות. האלצהיימר המטפורי של המנהיגים. האלימות החברתית החוזרת על עצמה כאילו אין שום אתמול ללמוד ממנו. אנו כלואים בתוך טראומה, אשר בה עצר הזמן מלכת כמו במסיבת הכובען.

החלק האופטימי בהצגה הוא עצם הופעתו של אירוע בלתי צפוי. משהו נחשף ומתגלה ומביא לשרשרת של אפקטים יצירתיים. בעבודה הפסיכואנליטית, פעמים רבות אנו שמחים להופעת אירוע לא צפוי המפר את האיזון ופותח פתח לדרכים חדשות. היצירתיות היא זו הלוחמת בתעתוע ובחזרתיות. התעתוע מוצג במחזה זה בצורתו הקשה. אותה תרופה שמביאה להשמדת הזיכרון , היא שמביאה לשימור הזיכרון. יחד עם זאת, יש ערך לתהליך שעובר הבן. בסופו של התהליך, הוא במקום אחר והדילמה אם יש לייצר תרופה זו או לא , אינה מקבלת תשובה ברורה וחד משמעית. התהליך מחזיק בתוכו מרכיב של אופטימיות. האירוע הפתאומי והבלתי צפוי של גילוי העבר הוא בו זמנית גם קטסטרופי וגם מצמיח שינוי.

שינויים בכל זאת מתרחשים. בעבר היה בלתי אפשרי שקבוצה גרמנית תופיע בישראל. האירוע אותו חווינו היום אינו מובן מאליו. הוא שייך למפתיע ולבלתי צפוי ומראה לנו שהיצירתיות עשויה לנצח את החזרתיות ואולי גם להתריע על פשעים נגד האנושות הממשיכים להתרחש כאן ועכשיו , יום אחר יום.