חופש בימי קורונה | ד"ר נעמה לויצקי
ד"ר נעמה לויצקי | 23/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
21.3.2020
מחשבות על חופש וקורונה
שבת בבוקר.
דממה של יום כיפור.
השמים מאפירים את האופק האפור כך גם.
האויר בחוץ נקי, לשאוף את ריח הגשם, לנשום את פרחי האביב המניצים, לצעוד במרחבים הפתוחים, המוריקים ואלו ששטפו בשיטפון המדברי, והכל ללא נפש חיה. ציוץ הציפורים נשמע טוב יותר, סיכוי לראות יעל או שפן סלע, או אולי עורבני וירגזי ולשמוע את השלדג מרפרף בקולו. מרחיב את הלב, מרחיב את החופש הפנימי.
לנשום את הכל פנימה. לחזק את הנפש שתרה במרוצי הימים והמטלות והאחראיות אחר התנועה, אחר הבחירה בכל רגע ורגע, אחר הרחבת האפשרויות, הגמשת העצמי. ולבחור שוב ושוב במבט הטוב, בחמלה, בשמחה.
אבל אסור.
משטר של הפחדה הטיל את מרות החוק אותו גם שוחרי החופש והמרחבים מכבדים ומוקירים. חוק האב לימד אותי לקאן. חשוב.
מתוך ביתי וחופש המחשבה אליו חונכתי ואותו טיפחתי (ועודני) אני מבקשת לי רגע של תהייה, של העלאת ספקות, שכידוע שומרות על האדם מפני אובדן הגבול שבין מציאות לדמיון.
איני יודעת מה נכון, ואין לי את התשובות ובטח לא את הידיעה שדרך אחת או אחרת היא הדרך הנכונה. אני יודעת שישנה מציאות בתוכה מנסה האנושות להתמודד עם נגיף מדבק במיוחד, עם אחוזי תמותה לא גבוהים במיוחד, שפוגעים בעיקר (ולא רק) באוכלוסיה המבוגרת וזו עם מחלות רקע. אני גם יודעת שלפרט החולה, למשפחה שאחד מחבריה נפטר אין משמעות לסטטיסטיקה, כי אז זה ה 100% הנורא שקרה.
נשאלתי מדוע אני קוראת כל כך הרבה על נגיף ה COVID19 והאופן שמתמודדים איתו בעולם. למדתי מהוריי (שניהם מדענים שגם בהגיעם לגבורות לא מפסיקים לחקור), ומדרכי שלי, שידע וחתירה לידע, מרחיבים את הדעת, את החשיבה הביקורתית, את היצירתיות וחופש המחשבה. במקביל, אני מרגישה את החרדות הקיומיות שמתעופפות לכל עבר מסביב, ואופפות כל; כל כפתור של מעלית, מקלדת מחשב או ידית של דלת הופכים להיות מסכני חיים; גינת שעשועים שרק ידעה זה עתה צחוק ילדים מתוחמת בסרט סימון שמגדיר את המקום כמזוהם; כלבים וחתולי בית שנזרקים לרחוב כי בעליהם משוכנעים שהם נשאי קורנה מדבקים ובכך דנים אותם לחיי רעב או מוות; וודאי אנשים: ילד, ילדה, נער, נערה, איש, אישה, זקן, זקנה כולם מסוכנים לחיים; ההמון שממלא את ביתו במזון ומוצרי יסוד ללא שהוא שועה להרגעה כי אין מחסור, מדגיש יותר מכל את עוצמת החרדה הקמאית, את תחושת הנשמטות והעדר אחר מחזיק ומכיל.
לצד אלו אני מרגישה את הזעם הנאגר בתוכי, את הכעס שמבקש לפרוץ ולעשות מעשה, את אי המוכנות להתכנס בביתי ולקבל את עול הפאסיביות, חוסר האונים והקבלה ללא שאילת שאלות, את החיים שהוחלט שנחיה היום.
אילו חיים?
יש מציאות. ויש הבניה של המציאות.
המציאות אותה מבנה ההנהגה באופן עקבי, היא מציאות חד ממדית, שמתקיפה מורכבות, תוך שימוש באמצעי הפחדה ושליטה המוניים. בל נתבלבל, כולנו כרגע נתינים של הנהגה שמשליטה בהצלחה את ההבניה שלה למציאות שנשלטת על ידי חרדה קיומית.
תרחישי אימה מופצים לכל עבר ללא מתן הקשר והסבר ראויים: כך מפורסמים מדי יום מנין החולים, ללא שנדע את התפלגות החולים על פני ממדים שונים (ולכל הפחות גיל ומחלות רקע) ובכך נזרעת אימה בציבור, ואין הפרט הבודד יכול לחשוב לעצמו אל מול נתונים מהימנים ושקופים.
ראש הממשלה מדמה את נגיף הקורונה לשפעת הספרדית, השוואה מפחידה ביותר כשהדמיון בין מגפת הקורונה לשפעת הספרדית הוא מינורי עד לא קיים (השפעת הספרדית התפשטה בכל העולם טרם עידן הגלובליזציה, היתה קטלנית בהרבה והביאה לצמצום האוכלוסיה באחוזים גבוהים).
מדי ערב מתייצב רוה"מ ובאי כוחו ומדברים באופן רהוט, פסקני ובקול אחד טקסטים של הפחדה, החלטות חדשות על הידוק הסגר והגבלות על חופש הפרט, כל זאת ללא תיאור מהימן ושקוף של הנתונים ואופן קבלת ההחלטות.
יתכן שההחלטות נכונות. איני יודעת.
אולם, אני יודעת כי הדרך בה הן מונגשות לציבור איננה נכונה וזורעת פחד, בהלה, חוסר אונים ומצוקה. זוהי דרך שלא מעודדת חשיבה עצמאית אלא מנסה לדכא אותה.
דוגמא לכך היא למשל הוצאת אנשים באחת לחופשה ללא תשלום. החלטה שהתקבלה כגזרה משמיים, ללא עוררין, ללא שנראה כי נבחנו אלטרנטיבות. האמנם אין אלטרנטיבות?
מחשבה: ישנה שורה של אנשים שמקבלים פנסיות תקציביות בסכומים שמעמד הביניים אפילו לא יכול לדמיין; ישנם גם את שיאני השכר בשרות הציבורי, שסכום משכורותיהם מתפרסם מדי שנה אל מול עיניהן המשתאות וההמומות של כולנו. האם נשקלה אופציה להעביר חלק מתקציבי הפנסיה הללו או לחלופין לקצץ בשכרם של אלו שבחודש מרוויחים סכום שאני ועמיתי לא נרוויח במספר שנות עבודה, ובכך לרכך או למנוע את פיטוריהם של כה רבים? זהו כיוון שדורש יציאה מאזור הנוחות, פגיעה בבעלי הכוח, חשיבה מסועפת ויצירתית.
דוגמא נוספת היא הסגר הכולל, כל אחד בביתו, בלי קשר לגילו, למצבו הרפואי גם כי מחובתנו לשמור על זקני השבט. מחובתנו לשמור על זקני השבט כל ימות השנה, כל השנים, לא רק היום בעת המגפה. מדוע מותו של זקן בן 88 עם מחלות רקע מקורונה (המת הראשון בארץ) נורא יותר ממותה של קשישה בת 80 ששכבה במסדרון המחלקה הפנימית לפני פרוץ המגפה ולא יכלה לקבל את הטיפול לו היתה זקוקה, כי מערכת הבריאות הציבורית יובשה באופן ציני, גורף ולא חומל במשך שנים רבות? מדוע מותה אינו הרואי, אינו נספר, אינו רלוונטי לקובעי המדיניות?
צריך וחשוב לדאוג לזקנים, להקדיש את המשאבים בחשיבה ועשייה, ולשמור על חייהם ונפשם במיוחד בעת זו שהם הפגיעים ביותר. מי מתייחס לבדידותם? ומה עם מי שאין לו משפחה ונכדים? הבדידות היא גזרה קשה בעת זקנה גם כך, ונפשם של הזקנים בסכנה גדולה לא פחות. חלקם, זקנים בגילם אך צעירים בנפשם וחיים חיים מלאים, פעילים ופוריים, מוצאים עצמם מוגדרים מבחוץ כשבריריים. מעבר לשמירה על בריאות גופם, נחשב כיצד שומרים על בריאות נפשם? איזה מזור ניתן וצריך להציע למבודדים מרצון?
דממה.
היבט נוסף שמבעיר את כעסי כרוך בסגר הטוטאלי, ללא שיש מקום להפעלת שיקול דעת. הקל הוא לסגור את כולם בצו, לתת לחולים לחלות, להבריא (ולחלק למות), ובעת חלוף זעם לפתוח מחדש את השערים. נראה כי זוהי הפנטזיה של מקבלי ההחלטות. זוהי ראיה חד ממדית, צרה שאיננה לוקחת בחשבון את מורכבות הסיטואציה ומורכבות האדם.
נוסף לכמיהתי לידע והבנה, אני אוהבת טבע ומרחבים. זקוקה להם כאויר לנשימה. צורך נפשי. ולא רק אני. עוד רבים אחרים. איני יכולה שלא לתהות ולשאול, כיצד יציאה של בני משפחה לטיול במרחבי הטבע, באויר הפתוח מסכן מישהו?
נכון, ברור היום שחשוב להקפיד על כך שלא נתקהל, על בידוד חברתי, ושלא נמצא עצמנו מטיילים עם רבבות אנשים במסלולי טיול בטבע. האם ניתן לייצר מציאות כזו? האם נבדקה האפשרות? קל יותר לסגור את הגן הבוטני שמהווה מקום מפלט לאמי ולאנשים נוספים בימי סגר אלה, מאשר לנטר את כמות הנכנסים ולוודא שלא מתקהלים. מכעיס, חסר יצירתיות וכוחני.
באופן דומה, שאל אב שטייל עם בנו הפעוט בשדרה הריקה כיצד הוא מסכן את הציבור? האם נשקלו אפשרויות ליצירת בידוד חברתי באופנים אחרים? האם יש דרך לאפשר יציאות ספורדיות לציבור, למרחב הפתוח ולשמור על כללי אי ההתקהלות? אני נוטה להאמין כי ניתן, אך הדבר דורש גמישות במחשבה, יצירתיות ורצון להיטיב גם עם נפשו של הציבור. נדרשת ראיה הוליסטית, כוללנית של האדם, לא רק כגוף, אלא כגופנפש, כאדם שחי בסביבתו וזקוק למי שיראה אותו כהוויתו, על צרכיו הבסיסיים ביותר, בלי שיפוטיות ועם חמלה. שיהיה מי שיחשוב אותו, את כולו, כולל חרדותיו הקיומיות, צרכיו הקיומיים ובדידותו.
היש כזה?
הנפש של כולנו היא שעלולה להיות בסכנה.
אובדן ההכנסה של רבים, הטלטלה הכלכלית שפוקדת משפחות רבות, שגם כך נאבקות לחיות בכבוד את היום יום, מכניסה כבר כעת אנשים לחרדות קיומיות שאינן קשורות לחשש לחלות בוירוס הקורונה.
הנפש של הזקנים, ההורים, והילדים והנוער שקולטים את זרעי ההפחדה, שמסתגרים בביתם ללא שיהיה מי שידבר את חרדותיהם, בדידותם ומצוקותיהם (ו/או איתם), בלי שיהיה מי שיסביר באופן מורכב, רב רובדי, פתוח לשאלות ולתהיות את שרשרת ההחלטות. בלי מתן אופק של תקווה גם בתוך אי הוודאות. כל אלו מאיימים ומסוכנים לנפש שלנו לא פחות.
אני עוסקת בבריאות הנפש. פסיכולוגית קלינית, ד"ר לפסיכולוגיה. תלמידה כל חיי. מסורה בהווייתי ובסקרנות שרק הולכת וגדלה לעולם הפנימי.
עובדת בשירות הציבורי מתוך אידיאולוגיה, כי אין אפשרות אחרת. עדה יום יום, במשך שנים רבות, לקריסה של מערכת הבריאות בכלל ושל מערכת בריאות הנפש בפרט. מדי יום אני רואה ומרגישה את העדר התקציבים וכוח האדם (רשימות המתנה ארוכות, מחלקות בתנאי מגורים מזעזעים ודוחים לא פחות, אנשי מקצוע שלא רוצים לעבוד בבריאות הנפש בגלל תנאי העסקה מבישים), מישרה מבט וכואבת את הכוחנות העיוורת של בעלי הכוח המבטלת את צורכי הפרט הבסיסיים ביותר, בין יהיו אלו המטופלים ובין יהיו אלו העובדים (הורים של ילדים מאושפזים שלא מורשים לבקר את ילדיהם אלא שעה בשבוע – כי יש קורונה - ; אנשי מקצוע שנדרשים לעבור על תקנות והנחיות בגלל העדר כוח אדם ומנהיגות).
מערכת הבריאות הציבורית שכל כך נזקקים לה עכשיו ומבינים את חשיבותה והכרחיותה היא חולה אנושה, על סף מוות. כך היתה עוד בטרם פרוץ מגפת הקורונה. כולם יודעים זאת, גם ראשי המדינה, גם מנהלי בתי החולים, גם העובדים.
כולם גם יודעים שעובדי מערכת הבריאות במהותם רוצים לעזור, ויצאו מעורם בכדי לנסות ולהציל חיים, להציל נפש של ילד או זקן. שנעשה הכל כדי לעזור למי שצריך, גם אם זה על חשבון הבריאות שלנו, על חשבון הזמן שלנו עם יקירנו, בחינם.
לא כך צריך להיות.
הדברים צריכים להיאמר ולהישמע בקול גדול. והנהגה שהכשילה את מערכת הבריאות ומסתמכת על טוב ליבם ומסירותם של עובדיה ראוי שתוחלף.
אנשי בריאות הנפש, ואני בתוכם, על פי רוב מנסים להחיל ראיה מורכבת, אינטגרטיבית ופחות מפוצלת. לעודד מחשבה, השתהות בטרם תהיה פעולה. מנסים להקשיב לרבדים השונים של המשמעויות, לתת מקום לחרדות, לפנטזיות, לכמיהות, לצרכים ולרצונות, להיות עם האדם באשר הוא נמצא, מתוך מקום של צניעות וחמלה ורצון כן להיטיב. להרחיב את הנפש והדעת, להגמיש את המקומות התפוסים והתקועים, ולאפשר לנפש לעוף, להרגיש חופשיה, יצירתית ופורה. הייתי רוצה שנהיה קצת יותר בקדמת הבמה, שריבוי הקולות, הסותרים, הדיאלקטים ישמע. שישמע חזק וינסה לייצר ולהבנות מציאות אחרת מזו שאנו קמים לה היום.
