חרדה ודמוקרטיה בימי קורונה | דנה בלאנדר
דנה בלאנדר | 19/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
חרדה וחירות הן הפכים. אדם חרד אינו יכול להיות חופשי. הוא כבול בכבלי הדאגה, מחשבתו אזוקה באזיקי הפחד, וגופו משותק על ידי החרדה. חרדה היא תולדה של קושי להתמודד עם מצבים של אי ודאות, עמימות, אמביוולנטיות וחוסר שליטה – ברמת היחיד וגם ברמת החברה.
ימים אלה של מגיפה עולמית, המורגשת בעיקר בבתי החולים, בבתי הקברות וברחובות הריקים מאדם, הם מעין ניסוי בכוחה של החרדה במרחב הציבורי והפרטי. הניסוי הזה מתרחש בתנאים שונים – של משטרים דמוקרטיים ושאינם דמוקרטיים. האתגר של המדינות הדמוקרטיות בהקשר זה הוא מורכב יותר, שכן הדמוקרטיה נולדה מתוך החירות וההגנה עליה, אי הודאות מוטמעת בטבורה; ואילו משטרים לא דמוקרטיים מושתתים על פחד. הציות הדמוקרטי הוא תולדה של שותפות של כל אזרח ואזרחית באמנה החברתית, בעוד הציות במדינות לא דמוקרטיות מבוסס על פחד מפני השלטון. איום הקורונה הוא איפוא סוג חדש של התמודדות עבור מדינות דמוקרטיות. הוא מאפשר למוסדות המדינה להשתמש באמצעים שבנסיבות אחרות לא היו עושים בהם שימוש, לפחות לא בגלוי, ודורש מהציבור צייתנות של משטרים טוטליטריים.
לכן אמצעי המדיניות שננקטים זרים למדינות דמוקרטיות ומאתגרים את גבולות הדמוקרטיה. אנו עדים למדיניות דרקונית של בידוד, מעקב, והפחדה שנועדו בראש ובראשונה להגן על שלום הציבור. החרדה, כשהיא מוצדקת, מאפשרת לנו להתגונן מפני איומים. אך באילו אמצעים? האמצעים הננקטים לנוכח משבר הקורונה מחריבים את ההפרדה המקובלת בדמוקרטיות ליברליות בין הפרטי לציבורי. ההנחיות נוגעות ליחסים בין אדם לחברו, להתנהגות במרחב הפרטי, למחוות אנושיות מקובלות, ואפילו למרחק בינאישי. הצורך להילחם בוירוס הבלתי נראה והבלתי נלאה גורם למדינה להורות לאזרחיה הוראות הנוגעות לפרטי הפרטים של חייהם.
לדוגמא, במסמך שפרסם משרד הבריאות לציבור, תחת הכותרת "כללי התנהגות נוספים" מבהיר משרד הבריאות שמעבר להישארות בבית על האזרחים "להימנע ממגע פיזי כולל חיבוקים ולחיצות ידיים", ואפילו יש הוראות הנוגעות למגעו של האדם בגופו הוא: "להמעיט בנגיעה בפנים". אולי מפאת הטאבו החברתי-תרבותי לא פרסם משרד הבריאות איסור על קיום יחסי מין. אך על דרך קל וחומר אפשר לומר שגם אלה אסורים. גם החקירות האפידימיולוגיות הדורשות חדירה למרחב הפרטי של היחיד, כולל תיאור מדויק של מעשיו יום אחרי יום במקרים של חולים מאומתים או איכון טלפוני שלהם וכל מי ששהה בסביבתם, על אף שנועד להגנה על שלום הציבור, מותחות את גבולות השליטה של שלטון בחיינו, ומבהיר לנו עד כמה אנחנו לא לבד. לטוב ולרע.
בישראל התלכדו הנסיבות של משבר פוליטי חריף ומגיפה עולמית. הצירוף הזה מסוכן לדמוקרטיה, משום שההיבט החשוב של משטר דמוקרטי -- לגיטימיות של השלטון -- נעדר כרגע. בעוד שנקיטה של אמצעי חירום ואפילו השעיית עבודת הפרלמנט בימים כתיקונם מבחינה פוליטית, היו יכולות להתקבל בהבנה, הרי שכשברקע עומדות נסיבות פוליטיות של מאבק על השלטון – כל מדיניות הופכת חשודה, כל יוזמת השעיה או דחייה, למשל של מינוי יושב ראש הכנסת או כינוס הוועדות – מתפרשת כמסווה להשגת הישגים פוליטיים. אווירת החשדנות הזו והשימוש לרעה בנסיבות הקורונה כדי לקדם מהלכים פרלמנטריים ומשילותיים לא ראויים מזיקים לדמוקרטיה יותר מהקורונה. ערעור של האמון במוסדות ובנבחרי הציבור יהיה קשה לתקן.
הדבר אמור גם לגבי אמון הציבור במומחיות ובפרופסיונאליות של פקידי הציבור. אתגר הקורונה מהווה רגע אמת למעמדה של המומחיות בתהליכי קבלת החלטות. הוא יכול להיות "יום כיפור" של המומחים או שעתם הגדולה. הענין הוא, שכמו בכל נושא, למומחים שונים דעות שונות, ומי שצריך להכריע לבסוף הוא לא המומחים עצמם, אלא הגורמים הנבחרים, הפוליטיים, על פי מיטב שיקול דעתם לנוכח התרחישים והעובדות שמציגים להם המומחים. בשל התפקיד הקריטי של שיקול הדעת של הפוליטיקאים בהקשר הזה יש חשיבות הרת גורל לכך שלא יתערבו גורמים זרים בקבלת ההחלטות שלהם. שרידות פוליטית ויצירת דימוי של מושיע – עשויים להיות גורמים זרים כאלה.
טוב היה עושה ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו אם היה מודיע שזהו הקרב האחרון שלו – הקרב נגד הקורונה, ושלאחר מכן יתפנה לקרב על חפותו ויפנה את מקומו. זה היה מאיר את פעולותיו באור מזוכך יותר, והופך אותו לגיבור השעה.
סכנה נוספת האורבת לדמוקרטיה מהקורונה קשורה לאפקט הכלכלי ההרסני של המלחמה בקורונה. אחד המתאמים החזקים ביותר הוא בין רמת הדמוקרטיה והיציבות הכלכלית של המדינה. מדינות שאינן יציבות כלכלית יתקשו לשמור גם על הדמוקרטיה. מיליון מובטלים, מאות אלפי פושטי רגל, ומאות אלפים שחסכונותיהם נמחקו רגע לפני יציאתם לפנסיה – כל אלה לא מהווים בסיס אזרחי איתן לדמוקרטיה. כרגיל החלשים יהיו הנפגעים העיקריים מהמשבר וגם האחרונים להתאושש ממנו.
ברמת היחיד יש נחמה כלשהי בכך שהחרדה ומדיניות הפניקה מתנהלת בחסות המדינה. במקום שאנשים חרדתיים ישארו לבד עם חרדותיהם ומנגנוני ההתמודדות שלהם עימן, כעת כל המדינה, ובעצם כל אזרחי העולם, מאשררים ששטיפת ידיים אובססיבית יכולה להגן ממחלות. מי שעד היום הנטייה שלו לפתוח ידיות בעזרת המרפק נתקלה בהרמת גבה, זוכה כעת לתיקוף שמדובר באמצעי הגנה של ממש.
בימים של פוסט-קורונה יהיה קשה לשכנע אנשים לחזור להרגלים הישנים. ויש לצפות גם, בדומה לאחרי מלחמות, ל Post Corona Stress Disorder (PCSD). כשם שמי שנחשף למוראות זירות קרב מתקשה להאמין אחר כך, כשהוא בחשכת חדר השינה שלו, שהמלחמה נגמרה, והסיוטים וקולות המלחמה עוד ממשיכים לרדוף אותו, סביר שנראה גם אנשים שלא יאמינו שהקורונה נעלמה (וסביר להניח שהם יצדקו), ושהחרדה מפניה תשבש את יכולתם לתפקד בעולם.
ביום שאחרי הקורונה נצטרך לאסוף את שברי הדמוקרטיה, רסיסי החברה, וחלקי הנפש שלנו ולאחות אותם מחדש.
