הילדה / סיפור קצר מאת שלומית מירון

חברי הקהילה | 15/9/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"אין טעם לחיות אם אתה מת. כל עוד אתה חי, תחיה!", היא אומרת נחרצות לגוף השחוח שמולה. אבל הוא רק נכפף יותר, ונדמה לה שאו ט וטו הוא משנה מצב צבירה, ממוצק לנוזל. הולך ונמס. עוד רגע קט יהפוך לשלולית אדם לרגליה. זה לא נראה לה הזוי. לאנשים יכולים לקרות כל מיני דברים -בניגוד לדרך הטבע, כמו שאומרים.

והנה גם היא, אי שם, הייתה ילדה רזה ושדופה, בשמלת חורף משובצת, שגדולה עליה בכמה מידות - שתהיה טובה גם לשנה הבאה, "אולי תגדלי סוף סוף" - כך אמה שהולכת איתה, כנגד הסערה, בדרך חזרה מהגן. המטריה הופכת את קרביה המתכתיים, מושכת אותם כמו עם חרמש זדוני למקום לא ידוע, כשהרוח מטלטלת אותן, מסחררת אותן, מאיימת לטרוף.

והנה בבת אחת, בתוך כל המהומה הזאת, היא ניתקת מיד אמה. "הילדה!!!" היא שומעת את זעקת אמה שהולכת ומתרחקת, מתערבלת באוויר הקר - "הילדה!!!"

אבודה, היא מחכה לאֵימָה שתכה בה, לכאב ולפחד המוכרים לה כל כך, שיבואו ויציפו – אך לא. היום לא. הפתעה! אין כאב, אין פחד. היא נישאת על גב הרוח, שמלתה הגדולה הופכת למצנח, קלה ומרחפת. הרוח לא נגדה. היא אוהבת אותה, משחקת אותה, מרימה אותה ומסובבת. בואי נרקוד ילדה. בואי לרקוד עם הרוח.

ופתאום הגוף הזה - הרזה מידי, המאכזב אמהות, הדוחה מזון, הלא מסתגל, נענה ופורש את ידיו.

היא מתמסרת. חיוכה מאושר. החמצן מלא ועשיר וזורם בריאות, כמו נפתח הפתח, סולק הסכר.

איפה היית עד עכשיו ילדה?

איפה היית עד עכשיו רוח?

הן צוחקות בשיכרון חושים.

וגם הזמן - לא בא ולא הולך. הפתעה, ילדה. את אוהבת הפתעות נכון? כן, הפתעות, ויש גם נסים ונפלאות. חכי וראי איזה פלאים יש לנו כאן מאחורי העננים.

ידעתי, ידעתי תמיד, לבה מתרונן...

משיכה חזקה מורידה אותה מטה. מסביבה אנשים. אוחזים בה, עטים עליה. אמה מתפרצת למעגל. על פניה בְּעָתָה, דמעות ותימהון.

"תירגעי גברת, לא קרה לה כלום. תראי, הילדה בכלל לא מתרגשת, היא אפילו צוחקת."

"בטח השתגעה לגמרי" - אמה ממלמלת ומביטה בבהלה לתוך עיניה. מרימה אותה בידיה, מטלטלת אותה, מנסה להחזיר אותה לעצמה. היא מצליחה. הרוח נסוגה בבושה, מחזירה לילדה את כל מה שחטפה ממנה: את הכאב, את החרדה. הלב מפנה להם מקום, מכיר בזכותם - זה היה המקום שלהם ילדה, מצטער, אין מה לעשות. החמיצות המוכרת מתפשטת גם על הפנים. הגוף הרזה מתקשח לתוך תבנית עליבותו.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

"תודה לאל – הילדה חזרה לעצמה", אימה מזהה את הטרנספורמציה החוזרת ומחבקת אותה בחוזקה, מרססת מילות תודה וברכה לאנשים שמלטפים את שער בתה הפרוע, המדובלל.

"תהיי ילדה טובה, כן?!" מקרב אליה אחד ממציליה שיניים מרקיבות, "שלא תעזבי לאימא עוד פעם את היד."

"אל תדאג", אימה אומרת בנחישות, "מעכשיו אני מחזיקה אותה בשתי הידיים, היא לא תעוף לי יותר." ולה היא אומרת: "אם היית אוכלת, אם היה לך קצת משקל – כל זה לא היה קורה. אנחנו חוזרים עכשיו הביתה ואת מתחילה לאכול כמו שצריך, ברור?"

גופה נגרר קדימה, וראשה מופנה אחורה אל הרוח - הבוגדת, המתרחקת. שנים אחר כך היא מחכה למזג האוויר הזה, יוצאת לרחובות כשכולם מסתגרים בבתים, מעילה מכסה שכבות שומן עבות. שום רוח לא תצליח לגרור אותה אפילו מילימטר קדימה. רק להרגיש את הצלפותיה על הפנים, רק לדעת שהיא שם.

"תקשיב", היא מתחננת אליו בעיניים דומעות, "תקשיב! כל עוד אתה מסכים להשאיר אופציה, כל עוד לא הורדת את המבט למטה, הכול עוד יכול לקרות. תחשוב על רוח מטורפת שבאה פתאום וחוטפת אותך - מכל מה שאתה יודע ומכיר - למקום אחר, למקום שבו אתה אפילו לא מכיר את עצמך."

הוא מזדקף לפתע, פניו מוכי הצער מתיישרים מולה, עיניו נפערות לרווחה: "על מה לכל הרוחות את מדברת?!"

שלומית מירון: http://www.hebpsy.net/s...asp?id=29319