בין פרויד להגר, שובו של הנמחק
גבי בונויט | 7/3/2020 | הרשמו כמנויים
בנובמבר 2018 התקיים בירושלים פסטיבל מנופים לאמנות, אשר בחר לעצמו והציג במרחבי תצוגה ברחבי ירושלים. אחד המקומות שנבחר היה בית החברה הפסיכואנליטית בשכונת טלביה, שבו נבנה מיצג בשם "TAPE STONE" על ידי האמן נדב עשור.
במיצג עשור אומר, ביו השאר: "לעיתים עולות גם השערות לגבי היעלמותו של העבר מהתודעה. הבית המשמש את החברה הפסיכואנליטית מאז שנות השישים של המאה העשרים נחשף מדי יום למצבים של טיפול, טראומה והדחקה, אך אינו מודע בהכרח לפצע ולטראומה החבויים בו עצמו".
האמן מתכוון לכך שהבית נבנה על ידי ערבי פלסטיני בשם דימטרי חנא שנאלץ לברוח בעל כורחו ב 1948. בשנות השישים החברה הפסיכואנליטית בישראל רכשה אותו מהמדינה, ומאז הבית משמש כאכסנייה של החברה, כאשר סמל החברה (הלוגו שלה) הוא ציור של חלק מחזית הבניין. הבית, מאז, נתפס כמעונה של החברה הפסיכואנליטית. העובדה שיש שם עוד בעל בית שנאלץ לעזוב את ביתו נמחקה מהתודעה.
במסגרת המיצג נתלה בחוץ שלט שמספר את תולדות הבית, אולי גם בהשראת פרויקט אבני הנגף (Stolperstein) בגרמניה. לאחר סיומו של הפסטיבל וסגירת התערוכה החליטה האסיפה הכללית של החברה הפסיכואנליטית, לאחר דיון של החברים, להשאיר את השלט על כנו, ובכך לתת הכרה לאותה פיסת הסטוריה שקשורה לבית ואשר נמחקה.
אלא, שזמן קצר לאחר מכן, רוסס השלט בצבע על מנת לטשטש ולמחוק את תוכנו. הוגשה תלונה למשטרה. לא נראה היה שהמשטרה השקיעה מאמץ על מנת לתפוס את מסיגי הגבול.
כעבור זמן נוסף הסירו אלמונים את השלט שנעלם.
לכאורה זהו סיפור פשוט, ואולי גם לא מאד מעניין לציבור. אם כן, מדוע בכל זאת יש בו עניין ציבורי?
מאחורי ריסוס השלט בצבע והסרתו מעל כנו עומדת התפיסה האשלייתית והמסוכנת שאומרת כי ניתן למחוק זיכרון. ואולם, הנפש איננה מסוגלת למחוק זכרון. הנפש אמנם יכולה להשלות אותנו שאפשרי למחוק זיכרון ולשים אותו 'במרתף', בצד, ואולי אף להעלים אותו לחלוטין, אבל זוהי אשליה מסוכנת. זיכרון מוכחש מקבל תכונות של עקרב, שברגע מסוים כשאנו מרימים אבן לא נכונה הוא יכול לקפוץ ולעקוץ. כמו נוסע סמוי שמלווה את חיינו עד שברגע מסויים ובלתי צפוי יוצא החוצה ומערער את שיווי המשקל בו חשבנו שאנו נמצאים קודם לכן.
על פי פרויד, כשהנפש איננה מוכנה לקחת בעלות (ownership) על חלקים של הזכרון, שאינם עולים בקנה אחד עם האופן שבו היחיד או הקבוצה תופסים את עצמם ואת זהותם, נגזר עלינו לשחזר שוב ושוב את אותו נרטיב. זאת משום ששחזורו הופך להיות הדרך הבלעדית "לזכור" אותו.
כאמור, זהו לכאורה אירוע פעוט. אינני מאמין שהמשטרה תקצה לחקירת העלמות השלט כוח אדם ומשאבים. אבל זאת מטאפורה לעניין הגדול יותר.
חבל הארץ שבו אנו חיים ידע גירושים והגליות לאורך כל ההסטוריה האנושית הידועה לגביו. האם לעד נשחזר שוב ושוב גירוש והגליה? האם אין אנו מבינים שהדרך היחידה לשנות את נרטיב הגירוש ואת השפעותיו הוא ללמוד מה קרה וללמד זאת?
לסיפור הזה יש גם אפילוג:
בחלל המרכזי בבית החברה הפסיכואנליטית, במקום בו באופן מסורתי תלוייה תדיר תמונתו של בעל הבית - הפטריארך שהחלל המרכזי מוקדש לו ולמפעלו, תלויה כיום תמונתו של פרויד. מתבוננת ואולי מפקחת על הנעשה, כמו מעידה כי אדון הבית הוחלף באדון "חדש".
לפני זמן קצר נפתחה במבנה תערוכתו של האמן מרסל שטרית. בתליית תמונות התערוכה, הורדה תמונתו של פרויד ובמקומה נתלתה תמונה של שטרית שכותרתה היא :"גירוש הגר".
בעל הבית חזר הביתה, אולי לא דרך הדלת אבל דרך התמונה.
פרויד קרא לזה "שובו של המודחק".
