נעמה נבין-גדעוני: מקום בטוח - וכיפי

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 21/5/2020 | הרשמו כמנויים

נעמה נבין-גדעוני

פסיכולוגית ילדים (קלינית וחינוכית) מומחית ומנחת קבוצות. כפר האורנים.

אני עוסקת בפסיכולוגיה 25 שנים, ובקליניקה הזו התחלתי לעבוד לפני כחמש שנים. הקליניקה תוכננה ועוצבה כשנוצרה ההזדמנות להוסיף קומת מרתף לבית. חפירת המרתף איפשרה חפירה מקבילה בסל החלומות שלי. יכולתי לרקום מתאי מוחי ומליבי הפועם, את מרחב העבודה האידיאלי למטופליי ולי.

אני נוהגת לומר שהפציינט שלי הוא הקשר הורה-ילד, ולכן החלל שתוכנן צריך היה להכיל אפשרויות לטיפול משולב - בילד, בהורים או בדיאדה. לצורך זה יצרתי מרחב שמשדר משחקיות, חופש, צבעוניות ופרטיות בעת ובעונה אחת לילדים, למבוגרים ולילדים שבתוכנו.  

אני חושבת שמה שמייצג את הטיפול שלי הוא דגש על ההתקשרות בין ההורה לילד ובמקביל על ההתקשרות ביני ובינם, וכל זה בליווי ניחוח וטעמים של playfulness. אני מאמינה שכשאנחנו במצב משחקי בהכרח החרדה יורדת. כשילד או ילדה נכנסים אלי לראשונה לקליניקה חשוב לי שירגישו שבאו למקום בטוח וכיפי, למרחב מצמיח ואוהב. האור בעיני הילד המביט בי ובקליניקה לראשונה, מפעיל בי בכל פעם מחדש את ההיפותלמוס וכך, הורמון הקשר, האוקסיטוצין, מופרש ונוצר חיבור קסום בינינו.

אני מתבדלת מהפסיכולוג הקלאסי השותק ואני נוכחת בנפשי ובגופי בזמן שהילד מוביל את התמות בחדר. כל העת אני מאחוריו ומצדדיו,  מחזקת, מאפשרת ועוטפת. אני מצויה יחד עימו בחוויה שהוא נמצא בה, ומשקפת מה אני רואה ואיך זה פוגש אותי גם כבן אדם וגם כילדה שהייתי, כדי שהוא לא ירגיש לבד, אלא ירגיש מובן, ברור ואהוב.

פריטים מתוך הקליניקה:

הגובה שלי הוא מטר וחצי ביום טוב, אך רצה הגורל וכילדה אהבתי מאוד כדורסל. כשהייתי בתיכון היה לי ברור שאני אהיה בנבחרת גם אם כולם שלושים ס"מ מעליי. התאמנתי בערבים על זריזות ועל קליעה ובאמת התקבלתי להיות הקפטן. מיותר לציין שהנבחרת שלנו לקחה את האליפות המחוזית באותן שנים. הכדורסל מייצג עבורי את הנפש שיכולה ורוצה למרות מגבלות פיזיות או מגבלות אחרות. אני רוצה שכל ילד יבין שהוא מסוגל להתגבר על כל מכשול אם רק יתכוונן ויתאמן לקראת זה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

כאן רואים רק חלק מהמשחקים שיש בקליניקה. כל המשחקים פתוחים לעין של המטופל, זאת אומרת שהוא יכול להימשך למה שהוא רוצה. המטרה היא כפולה: הראשונה היא שיהיה לו החופש לבחור במה שחשקה נפשו, והשנייה היא שאני אכיר אותו דרך הבחירות שלו, שאוכל לתהות למה ילד או ילדה, כשיש למולם מגוון משחקים, הולכים דווקא למשחק מסוים.

יש משהו מאוד ראשוני בקשר בין הורה-ילד לבין אלמנט ההזנה. לכן לצד משחקי קופסא ובתי בובות ואביזרים, ניצב מטבח עץ מזמין וצבעוני. בחרתי בכוונה צבעים שמדברים לשני המינים, ואין אצלי בן או בת בקליניקה שזה לא המשחק המועדף עליהם. כשילד מבשל עבור אמא, עבור אבא או עבורי, ישנה תחושה בחדר של נתינה חזרה ושל הכרת תודה, דבר שמצליח לחבר, לתבל ולחזק את הקשר הדיאדי.

זה חדר ההמתנה בכניסה לקליניקה. לפני המפגש אפשר לשתות בו קפה, להכין תה או ללגום מים צוננים. כיסאות ההמתנה הם כיסאות קולנוע מקוריים מקולנוע מוגרבי שבתל אביב. הם נלקחו מתוך הקולנוע, שוחזרו ונצבעו מחדש. אחת החוויות שאני לוקחת עמי מהילדות הייתה שהלכתי עם אבי בפעם הראשונה בחיים, לסרט. בדרך כלל ילדים נהנים דרך הגוף שלהם, ודי נדהמתי לגלות כילדה שאני יכולה לשבת על כיסא – שהוא גם לא מאוד נוח – ולהרגיש שאני בעולם אחר, בחוויה רב חושית, שהצליחה ללוות אותי גם בדרך החוצה ובימים שאחרי.  חדר המתנה של פסיכולוג יכול להיות מקום מאוד מלחיץ, בטח לפני הפעם הראשונה, ויש משהו בחדר הזה שמזמין לחוויה, להרפתקה, לריפוי תוך כדי הנאה.

צילום: דבורה אורבך