כיצד מצאה לאה גולדברג את קולה והאם אנחנו יכולים למצוא את קולנו?

ד"ר ניצה ירום | 28/2/2020 | הרשמו כמנויים

שנה מלאה למותו של זאביק בן זוגי ואהובי – ומול העדרך ונוכחותך צריך למקם חיים.

חמישים שנה מלאו למותה של המשוררת לאה גולדברג – וזוהי הזדמנות לדבר על תהליך נפשי-חברתי שעשוי להיות רלוונטי עבורנו, אנשי המקצוע: כיצד היא מצאה את קולה דווקא כשהחבורה המקצועית והיוקרתית שאליה השתייכה – התפרקה, ובהשוואה, האם אנחנו יכולים למצוא את קולנו שלנו מול הקהילה המקצועית – כאשר זה מה שמטפל חייב לעשות בעצם?

לשם הדיון במורשתה של לאה גולדברג ראיינתי את חברתי ד'ר רנה צביאלי, שחקרה את תהליך מציאת קולה של לאה גולדברג בעבודת הדוקטורט שלה:"הדינמיקה החברתית של חבורת הסופרים 'יחדיו' ופואטיקת השירה שלה", ולה תודתי נתונה. תחילה הצגתי בפניה את השאלה: כיצד מצאה לאה גולדברג את קולה? איך זה קרה?

רנה הסבירה שלאה גולדברג מצאה את קולה השירי רק אחרי שהחבורה הספרותית שאליה השתייכה – התפרקה, ובעצם – היא השלימה עם הקול שהיה לה עוד קודם, אבל נטמע בקול השירי הקבוצתי, שאותו קבע ראש החבורה שלונסקי. היו שני שלבים להשתייכותה לחבורה ספרותית: תחילה השתייכה ל'חבורת פתח' שאיגדה סופרים שפעלו בארץ הולדתה ליטא, ובהמשך התחברה חבורה זו לחבורת 'כתובים' בראשותו של הסופר אליעזר שטיינמן. אלא שזו לא התפרקה אלא 'זרקה' מתוכה את שטיינמן, קראה לעצמה 'חבורת יחדיו' והתאחדה עם 'יחדיו' הארץ-ישראלית. לחבורת 'יחדיו' הארץ-ישראלית השתייכו שלונסקי, אלתרמן, חלפי ואחרים, מה שנתן לחבורה זו את כוחה היה אויב משותף – ביאליק. ב- 1935 הם דאגו לעלות מליטא את חברי 'חבורת פתח'. בתל אביב היתה לאה גולדברג חלק מחבורת יחדיו, ישבה אתם בבתי הקפה שבהם ישבו – אררט, כסית. השתתפה בחיים החברתיים והיצירתיים שלהם, כשנפגשו בבתים פרטיים, במסיבות ספרותיות, כשסדרו לה עבודה בתרגום, ובעיקר – כאשר שלונסקי, ראש החבורה, פרסם את ספרה הראשון 'טבעות עשן'. ובמקביל, היא פרסמה כל העת את שיריה ב'טורים' -כתב העת של 'יחדיו'. החבורה העניקה לה במה קבועה ובטוחה לפרסם את דבריה, היתה לה תמיכה חברתית ומקצועית, ממש משפחה; אלא ששירים של גולדברג שהופיעו בכתב העת 'טורים' - נשמעים כקולו של שלונסקי.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

כתשובה לשאלה השניה שהצגתי לה: מה אפיין את שירתה כשהשתייכה לחבורה ומה אפיין אותה לאחר שפרשה ממנה? רנה פרטה שכל עוד לאה גולדברג השתייכה לחבורה שירתה היתה כשירתם – עירונית, מודרניסטית, פוטוריסטית. כשהחבורה התפרקה – אז כתבה את 'שירי הזהב' שלה, את הסונטות, את 'אהבת תרזה די מון' – יצירותיה הגדולות. היא המשיכה לכתוב על מראות העיר, אבל עתה הדגש היה על ההלך החווה את העיר.

. *

המחשבה על לאה גולדברג שמצאה את קולה כשחבורתה התפרקה מוליכה אותי לחשוב איך ימצא הפסיכולוג והמטפל את קולו שלו, אם בכלל? האם 'החבורות' שלנו, שמספקות גם הן תגמולים של תמיכה חברתית ופיזית, בטחון שבהשתייכות, פרסים ופרסומים, שמכשירות מטפלים לאידיאולוגיות שלהן – לא משתלטות על הקול האישי של המטפל, למרות שכולם מסכימים שהקול האנושי של המטפל זה מה שנדרש מאדם העוסק במקצועות הטיפוליים מול המטופל שלו?

מאבני היסוד של הפסיכולוגיה החברתית היא שלקבוצה יש כוח שהיא לא בקלות מוותרת עליו. שיעבוד הקול האישי לקבוצה – זהו המס שהקבוצה גובה מהחבר עבור השתייכותו. הקבוצות והארגונים המקצועיים שלנו גם הם כאלה: הם צריכים להציע גב לחבר, אבל הם מציעים 'אידיאולוגיות': מחד, פסיכואנליזה ששיאה הוא באבות העבר – אז לא ניתן להתקדם. ומאידך – משווק 'גל חדש בפסיכותרפיה' שמשבח את מכולתו כ'דרך יוצאת מן הכלל... ידע קליני, תאורטי ומחקרי שנצבר בעולם, כאינטגרציות שמרחיבות ומצעידות קדימה' – ראש חץ שיווקי.

באומנות ובספרות ניתן לראות מרד ומאבק בין הדורות, שאם לא כך – מתפתחת סטגנציה. נוצרות חבורות חדשות, כשלתורת הספרות (כפי שרנה מסבירה לי) ישנו מודל 'הקנון והשוליים' – שביניהם מתקיים מאבק מתמיד, הקנון נדחק לשוליים, והשוליים הופכים לקנון, עד שבאים שוליים חדשים ומחליפים אותם. אבל במורשת אין לזלזל.

אצלנו, בתרבות הטיפולית, ישנה הצמדות לקטבים – או לפולחן העבר או למרוץ ל'חדש, חדיש ומחודש' – במקום שהמטפל הנבוך יתחנך להכיר ולבחור, מבלי לאבד את היכולות שלו, תוך שכלולן דרך ידע ובטחון. והשוליים הצעירים – יכולים להיות יותר לוחמניים על זכותם לקול שלהם, מבלי לזלזל במורשת.

לא מהיום אני כותבת בכאב על התקיעות המקצועית הזו, על מטפלים צעירים שמוצאים עצמם כורעי ברך, מבולבלים או, לחלופין, מתייהרים בראשי התיבות לטכניקות האולטרה חדישות. האם נוכל לראות את התנועה בין הקנון לשוליים כמהלך טבעי גם לנו? האם נוכל להחיות את המשאב הנפלא שלנו – הטיפול הנפשי – מבלי לרתום אותו בכבלים? אני מציעה שנפסיק להיות יצירתיים דרך עבודות של אחרים – ונאבק על הזכות להיות אדם מטפל בעל ידע ויושרה.