חֵשֶׁק נְטִיעַת אִילָנוֹת

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 7/2/2020 | הרשמו כמנויים

-"כמה פגישות את חושבת שנצטרך?"

-"תוך כמה זמן הטיפול יעזור?"

-"הילדה אצלך בטיפול כבר שלושה חודשים ואנחנו עדיין לא רואים שינוי! איך זה יכול להיות?"

-"אולי יש לך המלצה בשבילי למשהו קצר כזה, שעובד צ'יק צ'אק? אני חייב לפתור מהר את הבעיה הזו שרודפת אותי כבר שנים!"

-"שמעתי שאפשר להיפטר מחרדות תוך ארבע פגישות, את גם עושה את זה?"

בעולם חסר מנוח שלא עוצר לנשום, נדמה לי לפעמים שגם שדה הטיפול נשאב לקלחת של הספקים והישגים. בפנטזיה שלי, ברחם הטיפולי יש זמן ומרחב לצמיחה בקצב עדין וסבלני. אך הקליניקה היא לא מקלט אטומי, וגם למרחב המוגן הזה מתגנבות רוחות שמטילות ספק בקצב האישי הנדרש לצמיחה. אני מוצאת את עצמי לא פעם נסחפת עם הרוח הזו. ניסיתי לזרום עם העולם, למדתי שיטות טיפול קצרות, מבטיחות, זריזות. פתחתי את עצמי לאפשרות שאכן קיימות דרכי ריפוי פלאיות. אחרי הכל, אני  מאמינה בניסים. ה-"צרה" היחידה היא שמי שמחולל את אותם ניסים הוא לא אנחנו המטפלים, לא משנה מה השיטה שבה נאחז. כמעט בכל שיטת טיפול חוזים לעיתים בתוצאות זריזות ונפלאות, אך האם זה מעיד על קצב הצמיחה הטבעי, המתבקש, או שזהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל?

וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?

עבור כל אלה מאיתנו שחיים את המתח הקיומי שבין הרצון לאחוז במהרה בפירות עמלנו לבין המציאות שלעיתים מותירה אותנו בהמתנה, נכתוב כמה מילים על צמיחה. ולכבוד ראש השנה לאילנות שיחול השבוע, ננסה ללמוד משהו בסוגיה זו מתוך הסיפור הבא אודות חוני המעגל ועץ החרוב :[1]

"אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". אָמַרכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?" פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?

אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ?

אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי, כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.

יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם. עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשֵׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. כְּשֶׁנִּנְעַר, רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ?

אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא.

אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה.

רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים.

הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן?

אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ.

הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל. שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ. אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי", וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – וָמֵת. אָמַר רָבָא: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".

חוני המעגל הוא דמות מופלאה שהתפרסמה בזכות מעשי המופת שלה. בזמן תקופת בצורת קשה עמד חוני במקומו, עג עיגול סביב גופו, ולא הסכים לזוז משם עד שהקב"ה המטיר גשמי ברכה על העולם. דמותו של חוני המעגל מזוהה בעיקר עם סיפור זה, ולא בחינם. חוני הוא איש המעלה, צדיק מרומם ופלאי. אך הוא גם אדם המצפה לתוצאות מיידיות, איש של כאן ועכשיו.[2]

הסיפור הנוכחי שבו נתבונן מנסה לרכך ולעדן משהו בתפיסתו המעשית של חוני, שאמנם הביאה ברכה לעולם אך לא תמיד נאמנה לחוקיות הצמיחה הטבעית. הרקע לסיפור מתאר את דברי רבי יוחנן אודות חוני. חוני לא הצליח להזדהות עם הפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הפסוק מתייחס לגלות בבל, שארכה כשבעים שנה. חוני התקשה להבין כיצד אדם יכול לחלום, להמתין ולצפות במשך תקופה כה ארוכה? שבעים שנה הן הרי תקופת חיים מלאה. מהי הנחמה עבור מי שחי בשנות הגלות בידיעה שגאולה תתרחש כנראה רק אחרי מותו?[3] את התשובה לשאלתו הוא מקבל דרך המפגש בין האדם לטבע.

אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים

חוני פוגש באדם הנוטע חרוב, ושואל אותו כמה שנים יחלפו בטרם יניב העץ פירות. כאשר הוא שומע שמדובר בשבעים שנה, הוא מפקפק ביכולתו של הנוטע להאריך ימים ולזכות לטעום מן החרובים. תשובת הנוטע היא: אני מצאתי את העולם בחרובים, וכמו שאבותיי נטעו למעני, אטע למען הדורות הבאים. אך חוני אינו משתכנע מתשובתו. זהו אדם השונה ממנו בתכלית, כזה שנוטע בשמחה למרות שלא יחזה בפירות עמלו. חוני שחג מעגל והתפלל בעבור ירידת גשמים כאן ועכשיו, מתקשה להזדהות עם קצב צמיחה איטי שכזה. כיצד ילמד חוני כי שתי הדרכים קיימות בעולם, ושתיהן טובות ומבורכות?

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

בשלב זה מטיל עליו הקב"ה תרדמה ממושכת של שבעים שנה. התרדמה המוזרה מעמתת את חוני עם ה"אני" המורחב שלו, זה שמתקיים מעבר לתקופת חייו הממשית. כאשר התעורר, גילה חוני המשכיות טבעית בכל מעגלי הקיום בעולם: הצומח, החי והאדם. נכדו של האיש הנוטע אוכל מפרות החרוב, אתונו של חוני הביאה לעולם נכדים, ובביתו מצא את נכדו כדמות הבוגרת במשפחה. אך למרבה הצער איש אינו מזהה אותו. גם בבית המדרש, מקום בו זוכרים לטובה את דמותו המיוחדת, אין איש מאמין לו שזה אכן הוא. בשלב זה חוני מבקש על עצמו רחמים והולך לבית עולמו.

חוני אינו דמות אגוצנטרית, לא ממקום זה נובע הרצון שלו בתוצאות עכשוויות. הוא רגיש ואידיאליסט, ומוכן לגלות מסירות נפש כדי להרבות טוב בעולם. אך הוא אינו מסתפק בנטיעה, ונוקשה ברצונו לחזות בפרי הצומח. קשה לו לחלום. קשה לו להזדהות עם מפעלים שתוצאותיהן אינן נראות לעין. זהו רצון בסיסי המוכר לרבים מאיתנו: לראות בעינינו שיש שכר לעמלנו, בפרט אם מדובר במשלח ידינו או בשליחות חיינו.

חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים

הקב"ה פתח בפני חוני הזדמנות להיכנס לחלום ארוך. תרדמה מוזרה והתעוררות פלאית לאחריה, באו ללמד אותו את משמעותו של תהליך ממושך, הפורץ מעבר למעגל חיי האדם הספציפי. היקיצה לאחר כשבעים שנה חשפה בפניו אפשרות של קצב צמיחה איטי, שבו התוצאות אינן מיידיות, שבו מעשיו של אדם בודד מורחבים אל מעבר לכאן ולעכשיו של חייו. היקיצה והמגע עם העולם שלאחר החלום איפשרו לחוני להתחיל להזדהות עם נוטע החרוב, להבין שישנה נטיעה שאינה מראה תוצאות מיידיות, ויש בה מהות של נתינה לדורות הבאים. ובמילותיו היפות של הרב קוק:[4]

חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב.

עץ החרוב הנו סמל. אמנם על פי הבוטניקה לא ידוע על עץ שמניב פירות רק לאחר שבעים שנה, אולם במקורות היהודיים מצוין שתהליך הצמיחה של עץ החרוב איטי במיוחד.[5] עץ החרוב הוא סמל לכך שלא ניתן לתקן את העולם ברגע אחד, לכך שישנם תהליכי צמיחה איטיים במיוחד, אפילו כאלה המתמשכים דורות רבים. ראשית דבריו של הרב קוק אודות חשק נטיעת אילנות מתייחסים לכל נטיעותיו של האדם, שאף אם הוא זוכה להנות מהן בעצמו, בוודאי יש בהן גם רצון להיטיב עם הדורות הבאים. אולם אותו רצון להיטיב מסומל ביתר שאת בעץ החרוב, שהנו נתינה שבה הנוטע לא בהכרח זוכה להנות מן הפירות.

בשדה הטיפולי נישא ברוח רצון זך לטעת זרעים של שינוי. לדשן את הקרקע ולשבח את פוריותה, לטפח את השתיל ולחזות בפריצתו וצמיחתו. לעיתים הדבר מתאפשר, ולעיתים לא. יותר מכל שיטת טיפול שלמדתי, המציאות האישית וההתמודדויות הפרטיות שלי עם עצמי, עם ילדיי ועם מטופליי, לימדו אותי לשוב ולהאמין בקצב הצמיחה האישי המתקיים בטיפול. צמיחה שלא תמיד מראה תוצאות מהירות, ולעיתים אף אינה מגלה תוצאות כלל. צמיחה שעשויה להניב פירות בזמן אחר, אולי במעבר למטפל אחר, או בעת שכבר לא נהיה נוכחים בחיי המטופל. המטפל אינו אוחז בידו בסוד השמיימי המלמד כיצד לסייע לבני אדם לצמוח. הוא יכול רק לזרוע. בעבורי ידיעה זו משיבה את האמון אל הלב ומגבירה את חֵשֶׁק נְטִיעַת האִילָנוֹת, כמו חקלאי פשוט שמאמין וזורע.  

הפרשנות לסיפור חוני המעגל והחרוב מתבססת על מקורות 2 ו-3 להלן.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית