על צרנמלים
אדם לאוב | 17/1/2020 | הרשמו כמנויים
מטופל*, שעבדתי איתו במסגרת של אשפוז יום, עסק בתחילת הטיפול בעיבוד של חוויות טראומטיות מהאשפוז במחלקה הסגורה. בפסיכוזה שלו, טרם האשפוז, היו מחשבות רבות על חזרה בתשובה, התקרבות לדת ואפילו חוויות של פגישה עם אלוהים. בפגישה אחת הוא היה עסוק בשאלה ביחסי חרדים–חילונים. מי הצרצר ומי הנמלה. לכאורה, הוא אמר, אנחנו (החילונים) הנמלים שעובדים קשה כל השנה, והם (החרדים) צרצרים, שזקוקים לחסדנו בשביל אוכל, "לגמור את החורף". אבל - מה אם הם צודקים? מה אם החורף הוא העולם הבא, ואז בכלל הם אלה שעובדים בתפילה כל היום ומתכוננים אליו, ואנחנו מתעצלים לנו, ונופתע כשזה יקרה? מה אם אתה חי את כל החיים שלך באמונה שאתה צרצר, ואתה בכלל נמלה? אני התייחסתי לחוויה של לחשוב שאתה דבר אחד (משיח, שליח הגאולה, נציג האל עלי אדמות), ולגלות שאתה דבר אחר (חולה, מאושפז במחלקה סגורה).
אחרי כמה שבועות הוא חזר אל המשל, והכריז - אני צרנמל. את ההכרזה הזאת אני פרשתי כהכרזה על כך שאינו יודע להחליט האם הוא שייך לעולמן של הנמלים או לעולמם של הצרצרים, שכן כעת היה עסוק בשאלה לגבי שייכותו לבריאים או לחולים - האם הוא נורמלי או האם הוא "משוגע".
אז איך הגעתי לכתוב שוב על בדידות
לפני כשנה פרסמתי את הסיקור הזה https://www.hebpsy.net/....asp?id=3766
על הכנס של ISPS פסיכוזה בין בדידות לקהילה, ואחת התגובות שקיבלתי עליו, בפוסט של עו"ס איתי קנדר, הייתה שבסוף הכל מסתכם בשאלה האם האדם בודד ביסודו או האם, כפי שהוא חושב, האדם נולד להיות בקשר, ובדידות היא תקלה בדרך. בפוסט הקודם https://www.hebpsy.net/....asp?id=4424
כתבתי על שאלת האנושיות שאני פוגש לא פעם בטיפול בפסיכוזה - האם המטופל שייך או לא שייך לחברת בני האדם. כשמסתכלים על השאלה לגבי הצרצר והנמלים כשאלה כזו - האם אני נמלה (בריא/עובד/ חלק מחברה) או צרצר (חולה/ עצל/בודד), לי ברור שהמטופל שלי מהפסקה למעלה הגיע לפתרון הנכון - אנו כולנו צרנמלים בבסיסנו, כולנו נולדנו בודדים על מנת להיות בקשר. איך הדבר הזה בכלל הגיוני? איך ניתן להיות, בו זמנית, בבסיס הכי עמוק שלנו, גם בודדים וגם חלק מקשר?
עטופים בתודעת האחר
הפילוסוף הדיאלוגי מיכאל בחטיין גורס שכפי שגופנו מגיע לעולם עטוף בגוף אחר, כך גם התודעה שלנו מגיעה עטופה בתודעת האחר.
מטופל אחר, שמשך שבועות התקשיתי למצוא נקודות ארכימדס אחת בפגישות בה אני מבין על מה הוא מדבר, הגיע לפגישה אחת וביקש להשמיע לי הקלטה שלו שר freestyle. הוא השמיע, ואני התפלאתי כמה השיר קוהרנטי וברור, המשפטים התייחסו אחד לשני, הצלחתי להבין על מה הוא שר. שאלתי אותו על ההבדל בחוויה שלו את עצמו בין השיר למפגש איתי, ואז הוא אמר - המבנה והקצב של השיר תוחמים אותי, אבל איתך אני עף רחוק, והגדיל והוסיף שגם במפגשים עם הפסיכיאטר (שבאמת היו מאורגנים וקוהרנטים) המסגרת ברורה, השאלות ברורות והוא מאורגן ויודע מה לענות ("אתה שומע קולות – לא, אתה רוצה למות – לא"), ולי הוא אמר: "אני צריך אותך פה (מעביר את היד בחלל שמעל לראשו), לא פה (מצביע לתקרת החדר, חדר ערבי עם תקרות גבוהות מאוד).
חשבתי שבמצבו הנפשי, שככל הנראה דומה במובן מסוימים למצבים הינקותיים שלנו (תפיסה מקובלת בתיאוריות פסיכואנליטיות רבות היא שיש דמיון בין פסיכוזה למצבים ינקותיים מוקדמים), הוא מספר על יכולתו ועל הצורך שלו להתעטף שוב בתודעה של האחר כשזו זמינה עבורו. חשבתי שמשהו בתהליך ההתעטפות הזאת דומה לסימביוזה שמאפיינת את הטרנספרנס הפסיכוטי. סרלס מציע שבטרנפרנס הפסיכוטי, המטפל אינו קיים כנפרד מהמטופל, ובטח לא כמטפל, אלא רק כדמות בטרנספרנס. אין לו את תכונת ה-כאילו של הטרנספרנס הרגיל. לא רק שאין שם שני אנשים, לפעמים אין אפילו אחד, רק אובייקטים חלקיים ומפוצלים, ושעל המטפל להיות מסוגל לתפקד כחלק מהמטופל, ולאפשר למטופל להיות באופן אמיתי חלק ממנו ברמה עמוקה של תפקוד פסיכולוגי. ביון כותב על הגישה של המטופל לחוויות הנפשיות שלו - "הייתי מהסס מאוד לפני שאטען שמטופל פסיכוטי שוגה כאשר הוא מייחס לי עצבנות, או חרדה או מוטרדות - נהפוך הוא, על פי ההתנסות שלי הייתי מוכן להתערב שהוא צודק".
אם כך, נדמה שהעבודה עם אנשים בפסיכוזה מלמדת אותנו שאנחנו נמלים, יצורים חברתיים בסך הכל, שמגיחים לעולם בתוך קשר ונשארים ככה, אלא אם משהו משתבש.... האומנם?
אבל... פיצולים ובדידות
על פי קליין אנחנו מגיעים לעולם די סוערים, נתונים להשפעה של שני דחפים - אחד מפרק (דחף המוות) ואחד מארגן (דחף החיים). אלה, בתורם, יוצרים ייצוגי אובייקט, טוב ורע בהתאמה, ואם לשים את הדבר במילים פשוטות, אז עד שאנחנו מתארגנים על עצמנו (מעבר לעמדה דפרסיבית) אנחנו די בודדים שם. אנחנו עסוקים ללא הרף בפיצול העצמי, ובפסיכוזה, שעל פי קליין כאמור נראית דומה לעמדה הסכיזופרנואידית של תחילת החיים, העצמי מאוד מפוצל. הדבר מוביל לכך שחלקים מהעצמי מושלכים ומורחקים מהעצמי, בחלקים האלה האדם זר לעצמו, ועל כן זר לכל אחד אחר. ובאמת, המפגש עם המטופל הפסיכוטי יהיה כזה שיש בו המון פיצולים, מפגשים עם אובייקטים חלקיים, השלכות על האחר, וכנראה גם על עולם החפצים, והמון בדידות - הן למטופל (מטופלים פסיכוטיים מדווחים על הרבה יותר בדידות מבאוכלוסיה הרגילה) והן למטפל.
והאם אנחנו באמת עטופים בתודעת האחר? זאת אומרת, העטיפה של גוף התינוק בגוף האם היא ברורה מאליה. אשתי זכתה לחוות את שני בנינו בועטים, ואני זכיתי לראות לפעמים מבחוץ איזה מרפק או רגל דוחפים את דופן הבטן שלה. הקיום של גוף קיים בתוך גוף ברור לנו, אבל האם לא אינטואיטיבי לנו להניח שבזמן שזה קורה, אין לנו גישה לתודעת התינוק המתהווה? אנחנו יודעים ממחקרים שהיא קיימת, שיש תודעה של ריחות ורעשים מהרחם, אבל אנחנו מניחים שהחוויה של התינוק היא מאוד פרטית. אם כך - נראה שהטיפול בפסיכוזה, כמו האינטואיציה הבריאה, מלמדים אותנו שאנחנו בודדים מיסודנו, שבעוד הגוף שלנו מוחזק ואפילו צרכינו ממולאים ברמה אבסולוטית, התודעה שלנו לעולם פרטית ובודדה, אתה לא יכול לדעת מהו השובע שלי ואני לא יכול לחוש את הרוגע שלך...
אבל... מושקעות אימהית ראשונית
האסוציאציה הפסיכואנליטית הראשונה שלי לרעיון של בחטיין היא כמובן התיאור של ווינקוט את הימים הראשונים של החיים והמושקעות האימהית הראשונית, מצב בו האם מנחשת את צרכיו של תינוקה עוד בטרם אלה עולים (ברמה האישית, החוויה שלי מהימים הראשונים כאבא שונה, אני יותר זוכר תפילה רפטטיבית של "למה הוא בוכה???"... אם כי נראה שלאשתי אכן הלך הרבה יותר טוב), והעצמי של האם מחזיק את דחפיו של התינוק שעתידים להתפתח לעצמי שלו. וויניקוט דיבר על היכולת המתפתחת להיות לבד, יכולת שמתפתחת כשמצב עניינים זה פוחת. בדידות אצל וויניקוט היא תוצאה של נטישה או השמטה, האם אינה מוותרת על המושקעת האימהית הראשונית שלה בהדרגה, אלא שומטת אותה ואת תינוקה, או אינה מסוגלת להגיע אליה כלל. גם הציר ההתפתחותי שמצייר וויניקוט הוא ציר שמתחיל בתלות מוחלטת (לגמרי יחד) ועובר דרך תלות יחסית לעצמאות. בנג'מין מציעה ציר התפתחותי אחר; עיקר המשקל בתיאוריה ההתפתחותית של בנג'מין הוא בחוויות של הכרה, חוויה הדדית של קשר, של חיבור ריתמי בין אם/לתינוק. המטפל/אם יכול לחוש עצמו מבין (ואולי אף מכיל או מחזיק), בזמן שהמטופל/תינוק אינו חש מובן כלל; אבל הכרה היא תמיד הדדית, המטופל שמרגיש מוכר, יהיה תמיד יחד עם המטפל המכיר, ומיד כשהתינוק יזהה את החוויה ההדדית הזו, הוא יאותת לאם בצורה שתגרום לה להרגיש מוכרת על ידו. הכרה מקבלת אצל בנג'מין מעמד כמעט זהה לדחף, היא גורם מארגן בהתפתחות האישיות, שהיא כעת התפתחות דו כיוונית. התינוק נולד עם צורות פרימיטיביות של נפרדות וצורות פרימיטיביות של חיבור, ולאורך חייו הוא מתפתח לחיבור בוגר יותר ונפרדות בוגרת יותר, אלא אם משהו בתהליך הזה של ההכרה משתבש.
פאוזה הולוניסטית
הפילוסוף האמריקאי קן וילבר מציג תיאוריה הוליארכית של הכל. להבנתו, העולם מאורגן בהוליארכיות, שהן היררכיות של הולונים. הולון הוא החלק הבסיסי ביותר, והולון הוא בהגדרה חלקשלם, הוא תמיד יחידה שלמה, אוטונומית בפני עצמה, ובו זמנית חלק ממשהו גדול יותר. הוא רואה את זה כך ברמה הביולוגית, התא הוא יחידה עצמאית, מוגדרת, נפרדת אוטונומית אבל הוא חלק מאיבר. גם על איבר כמו היד ניתן לדבר כשלם נפרד "אני מזיז את היד שלי", ובו זמנית כחלק מגוף. גם ברמה האנושית - האדם מבחינתו הוא יחידה עצמאית, נפרדת, שלמה, ובו זמנית חלק ממשפחה, מחברה וכולי. פילוסופיה הולונסטית מאפשרת בעיני מצע שעליו אנו יכולים להיות צרנמלים - בודדים ומחוברים בו זמנית. התודעה שלנו היא יחידה שלמה פרטית, ובמובן הזה בודדה, אבל באותה עת היא חלק מדיאדה הורית/דיאדה טיפולית, תודעה קולקטיבית, יודעת להיות עטופה בתודעת האחר וכן הלאה.
הרגע הצרנמלי שלי
כשבני הבכור היה בן שנה וכמה חודשים, הוא היה חולה מאוד, ואושפז לתקופה ארוכה שתחילתה ב-12 יום בטיפול נמרץ. אחרי שתי יממות רצופות בבית החולים, אני ואישתי החלטנו בלילה השלישי, בעידוד הרופאים, לעשות תורנות, כך שכל אחד יהיה אתו לילה לסירוגין. אני זוכר שכשיצאתי מבניין בית החולים הרגלים שלי כאילו קפאו, וממש לא הרגשתי שאני מתאים לחיים שמחוץ ליחידת הטיפול הנמרץ. למרות שמערכת התמיכה שלי (משפחה וחברים) הייתה מגויסת לגמרי, לא הרגשתי שאני יכול לפנות לאיש, להיות מובן על ידי איש (זאת אומרת על ידי איש שלא היה איתי בבית החולים), הרגשתי לגמרי לבד וקטן בעולם. התיישבתי על הדשא, והתקשרתי למי שקצת פחות משנתיים קודם היה המטפל שלי. התנצלתי שלא דיברנו המון זמן ושאני מתקשר בלילה, סיפרתי שיש לי בן ושהוא במצב קשה, ושאין לי עם מי לדבר, ולמספר לא ידוע של דקות פשוט בכיתי. אני לא זוכר שהוא אמר משהו, כנראה שכן, אבל כל מה שהייתי צריך ממנו זה להיות איתי על הקו. כך, באחד הרגעים הקשים בחיי, מצאתי את עצמי לגמרי בודד, ולגמרי מוקף בתודעת האחר. [i]
טפשת נורמלית
כריסטופר בולאס רואה בהתפתחות הנורמלית תהליך טבעי של dumbing ourselves down. בעיניו, חלק מהותי בלהיות ילד הוא לחוות את העולם כאשר התודעה שלך גדולה יותר ממה שהעצמי שלך מסוגל להכיל. אולי לכן אנו זקוקים לאחר.
פסיכוזה בעיניו של בולאס היא חוויה של מלחמה בין העצמי ל- mind, כאשר ה-mind שוב מאיים לפרוץ את גבולות העצמי, ואילו זה, בתגובה, מתחיל לרוקן את העצמי מתכנים, על מנת להגן על עצמו מן ה- mind.
אם מרחיבים את מחשבתו של בולאס, ניתן לחשוב שגם כאשר ה- mind שלנו מוכל על ידי העצמי של האחר/האם/המטפל, יכולתו של העצמי מוגבלת, תמיד יהיו חלקים מבודדים, זרים, חלקים שמוצעים על מחוץ לעצמי ומייצרים בדידות. שבדידות והכלה שוב מתקיימים יחד.
כשחוזרים לחשוב על קליין, ניתן לחשוב כל הזמן על שתי פעולות מקבילות; גם בשיא החוויה הסכיזופרנואידית קיים דחף החיים, ששואף לאינטגרציה וחיבור. אם כך, לתפיסתי, בחוויה הבסיסית הקיומית שלנו ישנו חיבור עמוק ובדידות קשה שמתקיימים במקביל. המטופלים הפסיכוטיים שאני עובד אתם מלמדים אותי בו זמנית על בדידות בעוצמות הגבוהות ביותר, דרך חוויה שאני יושב לעיתים לבד בחדר או חוויה שאני איני קיים עבורם בחדר, ובו זמנית על חיבור בעוצמות הכי גבוהות, בו נראה שחלק מחוויותי הרגשיות זמינות עבורם כאילו היו שלהם, והם זקוקים לי כמעטפת ששומרת על התודעה שלהם מלהתפזר בחלל החדר.
לסיום מצרף ציטוט של מערכת יחסים בין ה – mind לעצמי כפי שמתוארת ביצירתו של הומר ג'יי. סימפסון " "All right, brain. You don’t like me and I don’t like you, but let’s just do this and I can get back to killing you with beer."
*גם בפוסט הזה הכנסתי תיאורי מקרה. אלה לרוב 'מומצאים' - לרוב ההמצאות האלה הם הלחמה של כמה מטופלים יחד, אך לעיתים נדירות מדובר במטופל שאישר את השימוש בתוכן (ללא פרטים המעידים על זהותו, כמובן).
****לפוסט מצורף הצילום "ביחד ולבד" של אלון סיגוי.
[i] אם במקרה קראת את זה, כי בכל זאת פסיכולוגיה עברית וזה, אז סליחה שלא התקשרתי אחרי, ותודה שהיית שם. זה היה כל כך משמעותי.
