אנקטוריה מאת עמנואלה ברש רובינשטיין
עמנואלה ברש רובינשטיין | 15/1/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פרשנות לשיר של סאפפו, משוררת יוונייה בת המאה השביעית לפנה"ס
פרגמנט 16
" ... אלה אומרים חיל פרשים,
אלה חיל רגלים
ואלה צי ספינות
הוא הדבר היפה ביותר
על הארץ השחורה,
אבל אני אומרת
שזה מה שהאדם אוהב.
קל מאוד להבהיר את זה
לכל אחד ואחד.
הנה: היא שעלתה ביופייה
על כל בני האדם, הלנה,
נטשה את בעלה,
האציל שבאצילים,
והפליגה אל טרויה
בלי לחשוב כלל
על בתה, על הוריה היקרים,
לא – [האהבה] הטתה אותה.
[...] כי
[...] בקלות
[...] מזכירה לי עכשיו
את אנקטוריה.
אשר [איננה] כאן.
אני מעדיפה לראות
את הילוכה החמוד
ואת פניה הקורנות
על פני מרכבות הלידים
ו(דהרת) לוחמים חמושים [...]
(ספפו, "מישהי, אני אומרת, תזכורת אותנו", ערך ותרגם מיוונית שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן, 2009, עמודים 39-38. באדיבות שמעון בוזגלו והוצאת אבן חושן).
אנקטוריה
מחלון משרד האדריכלים שלנו נפרשת העיר כולה, על מגדליה ובתיה הישנים. לעתים נדמה כי הנוף שנשקף מהחלון הוא עונש שניתן לנו, לחזות כל העת בהצלחתם של אחרים. שלל צורות וחומרים משתלבים לידי פסיפס כה מרהיב עד שהעין מתעייפת מהצורך להתחקות אחר צורה אחת מובחנת. מגדל זכוכית אל מול בניין אבן ישן, חלונות אלכסוניים בהם משתקפים סורגים מפותלים מצדו האחר של הרחוב, חזית בנין אחידה בדמות וילון ומולה מרפסת פעוטה רווית זיזים ובליטות. עושר הצבעים והצורות עלול להטיל מורך לב אף באדריכל המנוסה ביותר. הכול כבר הומצא, כל חומר נוסה, כל צורה נבדקה והותאמה לצורה אחרת. שילוב לא מקובל של חומרי גלם, בניין בעל קווי מתאר יוצאי דופן – הרי הם כבר פה לפנינו, מחוץ לחלון שיושבי החדר מתאמצים שלא להביט מבעדו.
אני דווקא מסתכלת החוצה – מתמחה צעירה כמוני עדיין אינה חרדה מפני שיאים שאי אפשר להתעלות עליהם. לעתים אני אפילו מוצאת בהם נחמה. גבריאל, האדריכל שמדריך אותי, שורק לו בשקט תוך כדי עבודה, רכון על שולחן הסרטוט כשגבו מופנה אל החלון. גבר כבן חמישים, כל חזותו מעידה על הצלחה. הוא רזה ותמיר, לבוש תמיד בבגדים הדורים שיש בהם גם רמז לשובבות; חגורה יוצאת דופן, עניבה צבעונית מאוד, בחורף אפילו כובע חינני. החולצה והמכנסיים הצמודים מבליטים את גזרתו הנאה. נעלי הספורט שלו מעניקות קלילות למראה העסקי. פניו בהירות ונאות, מוקפות בזקנקן מעוצב שלעולם אינו ארוך או קצר מדי אלא תמיד מסודר באורך הרצוי. העיניים החקרניות ניבטות מבעד למשקפיים של מעצב ידוע, בלא ספק הם נקנו בכסף רב. שערו האפור גזור בקפידה בתסרוקת שנראית פרועה אולם לאמתו של דבר היא עשויה בדיוק מופלא. הוא נוהג במכונית מרוץ, מכיר מסעדות טובות ויכול להמליץ על בר שמתאים לכל מצב רוח: עצבות, תאוות בשרים, עליזות תמימה ואפילו נטייה להגיגים.
אף שההקפדה המופרזת שלו על חזות מסוגננת מרמזת על חיים שטחיים ונטולי עניין, האהבה שלו לאדריכלות עמוקה ואמתית. "אין בעולם דבר יפה יותר מבניין מרשים" הוא אומר שוב ושוב, ואני מביטה בו אילמת. כשהוא שוקע בסרטוט נדמה לי שכל פס שהוא מותח רווי רגשות חיבה. לעתים הוא אפילו מקנא לסקיצות שלו. כשמישהו מעלה איזו תהייה לגבי הזוויות או הפרופורציות הוא מעווה את פניו כאילו העליבו את אהובת לבו. מיד הוא פותח בהסברים מדוע אין צורך לשנות דבר, הכול נכון ומושלם. הוא מדבר בקול גבוה מעט, מתעקש להישמע בטוח בעצמו אולם דווקא קולו חושף עלבון חבוי.
כשהבניין שהוא תכנן עומד על תלו ונחנך בטקס רב משתתפים, גאווה ילדותית נפרשת על פניו. הוא אדיש לטיפות יין שנושרות על החולצה ההדורה ולז'קט שמתקמט בשל תנועות הגוף החדות. עיניו סוקרות את הבניין כאילו היה אישה אהובה, שלמרות יופייה רק הוא רואה את חנה האמתי. הוא מכיר את הזוויות המיוחדות, נושא את הידיעה שחומר גלם חדשני חבוי מתחת לחזית המלוטשת, מצחקק לעצמו משום שמיקום החלונות נקבע על פי הנוף שישתקף מהם ולא על פי אופיו של החלל הפנימי.
אתמול הוא נשא דברים נרגשים בקבלת הפנים לפתיחת המגדל החדש. הוא כינה אותו "בבת עיני" וברגע של חוסר ריכוז, בשל השמחה הגדולה, אמר שבעיניו זהו "מבנה יפהפה שרואים שהוא תוכנן באהבה רבה."
האושר שלו הרגיז אותי. התענוג שהוא הפיק מהבניין החדש היה מקומם ושוב חשתי שמשהו נעדר מחיי. מיד הזכרתי לעצמי רכילות ששמעתי עליו. לפני שנתיים אשתו עזבה אותו ואת בתו ונסעה לארץ אחרת עם גבר אחר. "היא הייתה יפהפייה," לחשה לי המזכירה שלו תוך כדי קריצה מרושעת, "בעלת עיניים חומות גדולות ושיער חלק ומבריק. גברים היו מוכנים למות למענה." כולם סברו שהוא יקרוס, יתמוטט, אולי אפילו יפרוש – אבל הוא המשיך בעבודתו כאילו דבר לא קרה. אדרבה, הוא השתקע עוד יותר בתכנון קירות פנימיים וחיצוניים, חלוקת חללים, תאורה טבעית ומלאכותית, מעליות ומדרגות, כניסה וגינון, כאילו ביקש להוכיח שהאדריכלות היא היא אהבתו האמתית, ולא האישה שנטשה אותו. אנשים הביטו בו בתדהמה, מלמלו שזו רק העמדת פנים, אולם לאחר חודשים ושנים נאלצו להודות שאולי חייו המקצועיים באמת ממלאים אותו עד תום, יותר מכפי שהאמינו מלכתחילה.
הופתעתי מהסיפור של המזכירה ומיד חיפשתי באינטרנט תמונה שלה. הקלדתי את שמה ושלל צילומים מלאו את המסך. פניה היפות נפרשו לפניי, עיניים גדולות כמעט יתר על המידה ומעליהן גבות רחבות ורכות. היא נראתה לבושה בהידור, פוסעת אל מסיבה או עוזבת אותה – דקות ארוכות הבטתי בתמונות, מותחת קו דמיוני בינה לבין גבריאל. הפנים המאופרות, מבט נבון ומעט יהיר, חיוך שמותח את השפתיים אולם לא מתפשט לעיניים, בגדים שנועדו לרצות צופה אלמוני שמקפיד להתעדכן ברזי האופנה האחרונה, הייתי יכולה לשער שכך תיראה אשתו של גבריאל.
שכבתי במיטה והבטתי בחתולה שלי עומדת דרוכה על עדן החלון, מפנה עיניים מלוכסנות אל עננים מאורכים שכיסו את השמים, וביניהם ניבט ירח מרוט. גבריאל ואשתו מילאו חלל פנימי ולא עלה בידי לסלק אותם – גבר ואישה נאים, זהירים, מתונים, כה דומים זה לזו עד שנדמה שאם יפשטו את בגדיהם יתגלו שני גופים אנושיים ואי אפשר יהיה לדעת מי מהם הוא גבר ומי אישה.
פתאום התחוור לי בוודאות גמורה מדוע הסתלקה האישה היפהפייה. היא הותירה מאחוריה את גבריאל כפוף על שולחן הסרטוט ובחרה בגבר שונה ממנה. עצמתי את עיניי וראיתי אותו לנגד עיניי: איש סוער ונתון למצבי רוח, בבוקר מזמזם בעליזות ובערב יורדת עליו שתיקה עגומה. ביום הוא מנהל עסק משפחתי, בלילה מצייר תמונות עצומות של ילידים במחוז אקזוטי, שוב ושוב אותן דמויות, אף פעם לא עולה בידו להעלות על הבד את מה שהוא רואה בעיני רוחו. אשתו של גבריאל שוכבת לצדו ומביטה בגופו השעיר בתערובת של הנאה וסלידה. לרגע היא חושבת שאפשר היה להפוך אותו לגבר מעודן יותר ואז נמלכת בדעתה ואומרת לעצמה שעדיף כך; מיתר פנימי בהיר נמתח ומתהדק רק כשהוא מלופף על פתיל כהה. הגוף הגברי המגושם מעט, שאין בו ולו שבריר של ילדותיות, מאיר מראה פנימית והיא רואה את יופייה כפי שלא ראתה אותו מעולם. גופה החלק לצדו מעיר בה תאווה עזה, כובשת ולא נעימה, והיא נראית כאילו היא קודחת.
המחשבה על אשתו של דניאל הלכה והתאבכה, הסתלסלה והתפשטה, ומיד חשבתי עליה.
על אנה.
גשם החל לרדת, מקיש בחלון. החתולה קימרה את גבה, קפצה מטה וברחה בבהלה. דמעות מלאו את עיניי, דמותה של אנה הלכה והתגשמה, הבטתי בצדה האחר של המיטה וחשתי בחסרונה של אהובתי. נזכרתי איך ראיתי אותה לראשונה, צועדת בקלילות בקמפוס, לובשת שמלה פרחונית, עור פניה זוהר ושערה הקצר מתבדר ברוח. נשימתי נעתקה כשהבטתי בה. אף שעמדה קרוב עליי, תווי פניה נראו לי מטושטשים מעט, ורק כששבתי הביתה נזכרתי שבעיניה החומות יש כתמים ירקרקים.
אנה ואני כפילות זו של זו. דמותה של כל אחת מאתנו משתקפת ברעותה; ענף שהתפצל לשני ענפים קטנים, שאולי נראים שונים אולם הם נוצרו מאותה תבנית. כשאני מביטה בה – יש לה מין ראש ילדותי מעט, שיער קצר, עצמות לחיים גבוהות ופה דק – לשבריר שנייה אני חשה שאני ילדה. היא נוהגת לומר שכאשר אני מבשלת היא מבינה שיש בה רוח ביתית שעדיין לא התגלתה. כשאנחנו שוכבות זו לצד זו במיטה, הרווח בינינו הופך לאישה שלישית, שהיא צירוף של שתינו: שני ראשים, שני שדיים, התעגלות שמובילה לפס צר, ואז שתי רגליים בהירות.
רק הצחוק של אנה שונה כל כך משלי. כשהיא משועשעת מעט השפתיים הדקות נמתחות לידי חיוך מאופק וכבוש. אולם כשמשהו מצחיק אותה היא מתפקעת כולה. הפנים מסמיקות, תפוחי הלחיים מבריקים, השפתיים הדקות נפערות והשיניים הקטנטנות, דמויות פנינים, נחשפות במלואן. העיניים שלה מתמלאות דמעות ונהמה צלולה פורצת בבת אחת מפיה, מהדהדת וגוועת לאטה. לעתים נדמה לי שהצחוק שלה הוא מעין התערטלות. גרגיר מסוים שטמון בה משיל מעליו כל כסות ונותר חשוף. לרגעים אחדים נעלמים הזיכרונות, מועקות הילדות, תשוקות וסלידות וכל מה שנותר הוא זיק טהור של התענגות ילדותית. כשהיא צוחקת הפה שלה מתפתל ומעיר בי תשוקה עמוקה. אני מעבירה את ידי על גבה, חשה את הגב התחתון הקעור וההתקמרות תחתיו, והיא חדלה לצחוק ומושכת אותי אליה. החתולה, שפרוותה עשויה כתמים שחורים, אדמוניים ולבנים, נשכבת לצדנו, עוקבת אחרינו בסקרנות ומדי פעם מחככת את ראשה בכף יד או כף רגל.
אבל אנה עזבה אותי.
לפני שבועות אחדים שבתי הביתה ומצאתי מכתב מונח על השולחן. שורות קצרות בכתב יד גדול וגמלוני מלאו את הדף שנחתם במלים: "לכן, אהובתי, אני עוזבת אותך." קראתי את המלים, המשפטים, הפסקאות, ולא עלה בידי להבין דבר מלבד את שורת הסיכום. חושך השתרר סביבי אף שהייתה זו שעת צהריים, נדמה היה לי שרוח פרצים חולפת בבית. ישבתי בלא ניע שעות, מביטה סביב, בוהה בחתולה שהפנתה אליי עיניים עשויות זכוכית שחורה. אולם לאחר ימים אחדים השתלטה עליי שלווה בלתי צפויה, כעין רפיון הנפש. גזרת הגורל הולידה השלמה, שהרי העדר תקווה הוא תערובת של ייאוש ורוגע.
אולם עתה, כשאני שוכבת במיטה בחושך ומן הצד השני של החדר ניבטות עיניה המבריקות של החתולה, המלים של גבריאל על אהבה תוססות ומעלות קצף, רחש של חומצות שהולכות ומתפשטות ועוד רגע יישמע קול התפקעות עצומה. רק לפני שעות אחדות עמד נרגש כולו בפני קהל המוזמנים, מוחה אגל זיעה בלתי נראה ממצחו, מתיר מעט את העניבה כדי שיוכל לנשום ביתר קלות. הכול הביטו בו בהערצה, אדריכל מבריק שיצר מבנה מעניין כל כך, אולם השמחה הילדותית שלו הפכה אותו לעיוור לקהל הנרגש. הנאום שלו היה מבולבל וילדותי, שוב ושוב הוא אמר "יש לי אהבה אמתית לאדריכלות."
אני חוזרת בלבי על דבריו, מילה אחר מילה, מנסה לשוות לנגד עיניי את המבנה המפואר, אולם זיכרון פניה של אנה ממלא אותי עד תום. העיניים החומות שנקודות ירוקות מרקדות בהן, עור בוהק, פה דק ששיניים זעירות נושכות בו, געגוע מייסר משתלט עליי. שערי סתור, דמעות זולגות על לחיי, אנה, אהובה שלי, תאומה זרה, כפילה שונה כל כך, אני שולחת זרוע לצדה הריק של המיטה אולם ידי נתקלת בפרווה הרכה של החתולה, שמתמתחת לכל אורכה ופולטת יללה רפה.
