קרן קיטרון-שפירא: אוספת חיות
חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 9/4/2020 | הרשמו כמנויים
קרן קיטרון-שפירא
MSW, פסיכותרפיסטית, תל אביב.
בקליניקה הנוכחית אני מטפלת כשלוש שנים. בחרתי בה כי היא נגישה למטופלים עם מגבלות, יש חניה באזור, והיא מוארת.
העיצוב בקליניקה מספר משהו על המטפל, כמו כל הדברים שהם לא רק מילים, הבעות הפנים, צבע הבגדים, משהו שכולנו יודעים על האחר לפני המילים, במרווחים בין המילים, בקמטים שבחיוך. הקליניקה להרגשתי היא נעימה, נוחה, עם צבעים חמים, לא מעוצבת מידי, לא מוקפדת למשעי וגם לא משדרת יוקרה. היא לא עמוסה – יש בה מקום לאחר.
אני זוכרת שהייתי פעם בפגישה אחת אצל מטפל מוערך ולא יכולתי לשאת את חווית הדחיסות שהייתה בחדר – אגרטל, פסל ותמונות רבות, ועל השולחן עוד אגרטל, ושעון גדול, ושעון קטן... בכל תנועה של העין, הרגשתי שפה לא יהיה לי מקום. גם במקומות מסודרים מדי אני מרגישה שאין מקום לבלגן הפנימי, אבל זאת החוויה שלי. בפרפרזה על קוהוט, שהשווה את האמפתיה לחמצן – את החמצן חשים רק בחסרונו. קליניקה בשבילי צריכה לאפשר, לא להיות בקדמת הבמה, במובן של היותה יפה מידי, מוזנחת מידי, מעוצבת מדי ויוקרתית מדי.
כדימוי, הייתי רוצה שהקליניקה תהיה כמו שמיכה נעימה שאפשר להתכרבל בה, להיות עטוף ומוגן, ומתוך כך, באופן הנוח והנעים הזה, אפשר להניח את המילים כמו שהן, בנינוחות, כמעין הזמנה, נדמה לי – לדיבור אחר.
פריטים מתוך הקליניקה:
חלק מהפריטים על השולחן הם מתנות ממטופלים, גם השעון וגם החמור הקטן ששמים בו דפים. לפעמים מטופלים מבאים מתנות שמיועדות לחדר, כמו תמונות שהם ציירו או צילמו, ואני מסרבת, ומאפשרת לנו לחשוב על אופנים נוספים שבהם הם יכולים להישאר אצלי, ולהפך, גם כשהטיפול מסתיים.
עד להזמנה לכתוב על חפצים בקליניקה, לא שמתי לב לחיות הרבות שהצטברו עם השנים. יש פה אנפה, צב, צפרדע וינשוף. אפשר להתייחס לכל חיה גם כסימבול, הצב שהולך לאט אבל בסוף מגיע, או האנפה, שהיא ציפור שמציעה שאפשר להתבונן על דברים מנקודות מבט חדשות, ממעוף הציפור. הינשוף פעיל בלילה, שאז באים החלומות שלנו, לעומת התבונה שאנחנו נוטים לייחס לעצמנו. ולסיום – הצפרדע הירוקה שחולמת להפוך לנסיך, שיושבת לידי כשאני מטפלת. הצפרדע מייצגת את המשאלה של כולנו לשינוי, ובד בבד את הפחד ממנו. אולי אפשר לשאול אותה מה היא חושבת על מה שהיא שומעת?
זה פסל של אישה עם מטריה, רואים אותה נאבקת מול הרוח. אולי היא נרטבת. בחדר הטיפול זה מזכיר לי את המאבק ברוחות הפנימיות. גם שם אנחנו אוחזים במטריה נגד רוחות פנימיות שהיו פעם, ועכשיו אין צורך עוד במאבק, אבל הנפש ממאנת להאמין ולקבל, היא מקובעת לניסיון העבר – ככה היה וככה יהיה, ואין אחרת. ואולי אביב עכשיו? אולי אין צורך במטריה? אולי אפשר להניח לה?
אהבתי את זה שהתמונה גם נותנת צבע, וגם מאוד פתוחה להשלכות. מטופלים דווקא לא במיוחד מתייחסים אליה.
מבחינתי, טיפול זה משהו שמאפשר לפתוח, להסתכל ולראות משהו מעבר. אם נביט אחורה ופנימה, כנראה שנוכל ללכת קדימה. קראתי דבר דומה פעם בספר ילדים שכתבה נורית זרחי.
צילום: יעל רסנר