הסיפור של הג'וקר - הסיפור של הפסיכולוגיה הציבורית

יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות | 23/11/2019 | הרשמו כמנויים

זהירות - ספויילר ל... חמש דקות הראשונות של הסרט...

* * * * * * * * 


אדם קשה יום, בודד, עובד בעבודה קשה ומתסכלת, סובל מתסמונת נוירולוגית שגורמת לו להיות חריג וגורמת לחברה לדחות אותו...
מגיע לפגישה עם המטפלת שלו. פסיכולוגית? עו''סית? לא קריטי כרגע.
בתום הפגישה מודיעה לו המטפלת שעקב קיצוץ בתקציב הם לא ייפגשו יותר.
It all goes down hill from there....

כשישבתי באולם הקולנוע עם בעלי (מסכן לא הבין לאיזה סרט לקחתי אותו 😂) ישבתי מכווצת. האולם צחק ואני התכווצתי. בכאב.
זה העולם שלנו, זו החברה שלנו, זה מה שקורה אצלנו לאנשים קשי יום (ולא רק להם).
ברגע הקריטי, ברגע המשבר, כשהם צריכים את תמיכתנו ואת עזרתנו על מנת לעשות שינוי מסלול ולחזור לתפקוד, לאורח חיים נורמלי, לעבודה, לבית ספר, לחיק המשפחה... ברגע הזה אנחנו יושבים מולם, החברה יושבת מולם, ואומרת להם - סורי, אין תקציב, אנחנו לא ניפגש יותר.

ובאותו רגע משבר נורמלי והגיוני הופך להתדרדרות הולכת וגדלה.

ושלא תטעו - אנחנו פוגשים אותם! אנחנו פוגשים אותם שוב ושוב! ואנחנו משלמים על כך מחיר גבוה מאוד! כחברה.
אנחנו פוגשים אותם בלשכות התעסוקה, אנחנו פוגשים אותם בבתי הכלא, אנחנו פוגשים אותם באשפוזים פסיכיאטריים חוזרים.
האמת, לא צריך להיות כ''כ דרמטיים. גם בשגרה אנחנו פוגשים אותם: אנחנו פוגשים אותם בקופ''ח בבדיקות רפואיות חוזרות ונשנות לכאבי הגוף שנובעים מכאבי הנפש, אנחנו פוגשים אותם מתפרעים בכיתה ומפריעים לילדים אחרים, אנחנו פוגשים אותם בתור לסופר נוהגים באלימות כלפי הסובבים אותם.

זה הסיפור של הפסיכולוגיה הציבורית.
זה הסיפור של כל מערכת בריאות הנפש הציבורית.
ואת הסיפור הזה אנחנו חייבים לשנות.
שלא נצמיח פה ג'וקר משלנו.