על תהליכים וחוסר סבלנות, על מה בין פסיכולוגים לעובדים, ועל הדרך שלפנינו

יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות | 6/8/2019 | הרשמו כמנויים

ברגע של שובבות העליתי פוסט בפייסבוק, בהמשך להפגנה הסוערת של העובדים הסוציאליים בת"א. רציתי לראות מי מהפסיכולוגים יעזוב הכל ויבוא להפגנה. חשבתי לעצמי - הא! עכשיו אני אראה לכל המלעיזים (מההסתדרות, מהאוצר, מהשלטון המקומי, מבית ומחוץ), אני אראה להם! שהפסיכולוגים של היום זה לא הפסיכולוגים של פעם. 

שהשטח בוער.
רעל בעיניים.

ואז התחילו הדיונים (אני כהרגלי מגזימה כמובן, אבל יש פה בסיס מוצק): האם עדיפה הפגנה או שביתה, האם עדיף בבוקר או בערב, האם אנחנו חזקים בוועדות או חלשים בוועדות. וכו' וכו'.

חשוב להבין - יש עת לשיחות, ולפירושים, ולדיונים ולויכוחים. אבל תגיע העת. שבה לא יהיה זמן לכל זה. ברגע האמת, כולנו נצטרך לעזוב את הדעות ואת המחשבות ואת הרעיונות ולהתייצב.
לסמוך על מי שמוביל אותנו שחשב, והתחבט, וניסה, ושבר את הראש - ואם זה מה שהוא אומר, אז זה מה שעושים (ונמשיך להתדיין אח"כ, כמובן. בכל זאת אנחנו פסיכולוגים).

בקיצור, כנראה שאני מבקשת שתסמכו עליי ועל חבריי, על עשרות קבוצות הוואסאפ שאנחנו מתדיינים בהם, על עשרות השעות שבהם אנחנו יושבים וחושבים ועובדים ומתייעצים. וכשנקרא לכם - תבואו. תהיו קצת פחות פסיכולוגים, וקצת יותר עובדים.

לרגע אחרי הפוסט ההוא ומפח הנפש שהרגשתי בעקבותיו (אני מגזימה, הרוב כן אמרו שיגיעו) - לרגע נלחצתי. אבל אז נזכרתי שאני בכל זאת פסיכולוגית. שתהליכים לוקחים זמן. וברוך השם (והבחירות והגירעון) יש עוד קצת זמן עד ההפגנות והשביתות שלנו. וזה תהליך. אבל כשהן יגיעו - מחכה לכם!