הצלילה
רות נצר | 4/8/2019 | הרשמו כמנויים
הצלילה
הסרט המצוין 'הצלילה' ( 2018 יונה רוזנקיאר ) – עוסק בהלם קרב. התסריטאי, הבמאי ,שהוא גם אחד השחקנים, הוא יונה שיצר את הסרט, שהוא סרטו הראשון, בעקבות הלם הקרב שלו.
בסרט 'צלילה' משחקים שלושת האחים לבית רוזנקיאר והדינמיקה ביניהם על המסך מטעינה את הסרט במידה של אינטימיות – משום הקירבה המשפחתית; האח יואב מגלם למעשה את דמותו של יונה, שכיוצר הסרט בוחן את הפוסט-טראומה שלו עצמו דרך העברתה לאחיו. יונה היוצר מפצל את ההתמודדות עם הטראומה שלו לשלוש דמויות של האחים שכל אחת מתמודדת עם פחד המלחמה והטראומה בצורה אחרת: דרך התקפי חרדה ( יואב), דרך רצון לברוח מהצבא ( אבישי), דרך הכחשת הפחד וגינוי הנפגע כפחדן ( יואל); כפי שב'וואלס עם באשיר' הטראומה מתפצלת בין בועז וארי פולמן, כשאחד מהם מותקף על ידי חלומות פוסטראומטיים והשני שכח הכל. הפיצול הזה יכול לבטא את הפיצול הפנימי בנפש הנפגע אבל גם את תהליך הדיאלוג בין חלקיו לצורך אינטגרציה והכלתם יחד. בסרט 'הצלילה' הפיצול מאפשר מעין דיאלוג בנוסח גשטלט בין החלקים הפנימיים בנפשו של היוצר.
'הצלילה' הוא סרט משפחתי ולכן התהליך של השחקנים הוא של כעין טפול משפחתי. העובדה הזו הופכת את עיסוקו בטראומה ובושה לבעל ממד טיפולי שמסתייע בהיותו חושפני מאוד. בשיחה עם יונה לאחר ההקרנה, העיד שהכתיבה של התסריט וחשיפת התסריט שוב ושוב היתה בעלת ערך ריפוי עבורו של אלמנט הבושה, שהיה חזק אצלו, כבן קיבוץ, שלדעתי יש בו במיוחד את המסר הלוחמני גברי קולקטיבי שמקשה יותר על מי שנפגע.
התהליך הטיפולי שהתסריטאי עבר הוא כנראה גם תהליך מקביל לשלושת האחים שלכל אחד יש את חווית הקרב שלו, ביחסם אל פוטנציאל הפגיעוּת, שבעולם הגברי הקשוח נחווית כתבוסה טוטלית. הפגיעות המוכחשת שבה ומתקיפה בהתקפי חרדה בלתי נשלטים, שמקבילים להתקפי ההפצצות על הקיבוץ לאורך כל העלילה.
הקבוץ הוא מקבץ של אנשים מבוגרים, שמכונים 'זקנים', כשכל שאר יושבי הקבוץ פינו עצמם מהקבוץ בעת ההפצצות על הקבוץ. חדר האוכל של פעם נהיה שומם לאחר ההפרטה, ונותרו הבנים להיות גבורים במלחמת לבנון, מלחמה על ארץ לא שלהם, שהאתוס הישראלי הגברי מחייב אותם, כמי שנושאים את מורשת הקרב הישראלית, להיות קרביים ברוחם וללא חת. אבל לשם מה ומי? האתוס הציוני והיהודי אינו מדבר מגרונם. אביהם שמת לפני שנה וכעת קוברים את שיירי גופתו, מסמל גם את האב הקולקטיבי היהודי שמת, והאב הקולקטיבי של האתוס הקבוצי שמת. אלה לוחמי הישרדות בעולם נטול ערכים מלבד ערך האגו הלוחם הגבור שחייב להמית את רגשותיו ואנושיותו, כלומר להקריב את נשמתו, כדי לשרוד. נשאר רק שם האב הערטילאי שאין לו תוכן ערכי מלבד הצווי האברהמי נטול המשמעות להקריב את הבן ללא סימני שאלה.
הסרט הוא סרט של דמויות גבריות בעולם הגברי הקשוח של בני הקבוץ שהמסר שלו הוא עשיה ולא רגש. שלושת הבנים, כמו גם האב של החבר שנהרג, מאופיינים בעילגות רגשית, בקושי להרגיש ולבטא ולהכיל רגשות של חרדה, כאב, צער, בושה, כמו גם קושי להכיל רגשות כאלה אצל זולתם. אביו של יואב מכנה אותו פחדן. האב השכול מסוגל לספר בדיחה בשבוע השבעה ולא לבכות. הקשבה אמפתית היא שפה לא מוכרת בעולמם.
במקום זה הם מאופינים במחוות של דיבורים ומחוות של 'צפחות' וסלנג גברי. 'פאק' ו'זין' ו'דָפוק' הם המחוות השולטות, ביחד עם התפרצויות כעס, זעם ואלימות, במקביל להתקפי חרדה ופניקה. כל אלה מאפיינים של גברים בחברה גברית שמחנכת לנתק רגשי וגבריות מוחצנת בכל מחיר.
בולט העדרן של דמויות נשיות רגשיות ומכילות. האם והדודה אינן פתוחות לקבל את חרדות הבנים, והמסר שלהן הוא תמיכה ביציאה לקרב בלי להתייחס לרגשות הבנים. האם לא מסוגלת לחבק את בנה כשהוא סוף סוף מרשה לעצמו לבכות על מות חברו, במקום להכנס להתקף חרדה. ואחרי שהוא מבקש מאמו שלא תאפשר לאח הצעיר לצאת למלחמה אנחנו רואים אותה מגלחת את שערו של הבן הצעיר כמשתפת פעולה עם העולם הגברי בטקס הכנתו למלחמה. ברקע האסוציאטיבי עולה דמותה של דלילה שמגלחת את שערו של שמשון וכך מסירה ממנו את כוחו.
ברקע מתקיימת לווית האב שנפטר לפני שנה וגופתו הוחזרה אחרי שתרם גופו למדע. גם הלוויה עצמה אינה מלווה בהתייחסות רגשית כלשהי למותו של האב, מלבד האשמות כלפי האח הפגוע יואב שהכל מכחישים את פגיעתו, על שלא היה שם בעת מחלת האב ומותו, משום שהסתלק לפני שנה כשאביו כינה אותו פחדן בגלל חרדות הלם הקרב שלו.
יואל האח הבכור מנסה לייצר תהליך חניכה לאחיהם הצעיר החרד, אבישי, שעומד לצאת לקרב, כדי להכין אותו למצבי לחימה. בין השאר הוא לוקח אותו לציד של חזיר בר, וכופה עליו אחרי כן להכניס את ידו לתוך הגוף המדמם של החזיר כדי להתחסן כנגד המצוקה שמעוררת החיה המתה. מעניין שצייד חיה מהווה טקס חניכה בשבטים ראשוניים. אודיסאוס נושא ברגלו את הצלקת מפגיעת חזיר בר שנשך אותו כשיצא לצוד את החזיר עם אביו כחניכה לחיי בוגר. הצלקת מסמנת את אודיסאוס כמי שעבר את החניכה הנכונה.
חזיר הבר מסמל את 'האם הגדולה'. המאבק בו והריגתו מסמלים את המאבק באם הגדולה כמאבק הכרחי של התודעה להפרד מהעולם היצרי-דחפי-רגשי הבלתי מודע שהאם הגדולה, אלת החיים והמוות, מסמלת (לפי הפרשנות של אריך נוימן). לא במקרה האח הבכור אומר לצעיר שיכניס ידו לחור המדמם בגוף החזיר כמו אל 'כוּס'. טקס הכנה אחר שהאח הבכור יוזם הוא הדמיה של מצב קרב, כדי שיצא לקרב ללא פחד.
ב'ואלס עם באשיר' הגבורים קורסים נוכח הכלבים והסוסים המתים. בועז נטרף בסיוטיו מהכלבים שהרג שתובעים את נקמת מותם, ואחד הגבורים מתמוטט נגד הסוסים המתים. רק החיה היא המאפשרת להם מגע עם הרגשות המוכחשים. ב'צלילה' רגשותיו הרכים של אבישי מובעים בהצלתו את האפרוחים המסומנים להשמדה. המאבק האלים נגד רגשות אלה שלו ושל אחיו מבוטא בהטבעתם של האפרוחים על ידי יואל הבכור.
הסרט פותח בסוס שנהרג בהפצצת הקבוץ ומסתיים בנסיון הכושל של האח הבכור לתקן פריצה בחבור של צנור המיים. כשל זה מבטא את אי היכולת שלו לשלוט ולתקן את הנפש שלו ושל אחיו, המתפוצצת מההצפה הרגשית שהמים מסמלים. אלה גם מי המערה, מי הרחם האמהית הגדולה, שלתוכה צוללים שלושת הבנים כדי לקבור בה שריד מגופת האב, כפי בשביקש, ולהוולד מתוכה מחדש.
באפיזודה שולית כביכול, מבקש אחד מחברי הקבוץ לומר קדיש על מות האב, אף על פי שהיה אתאיסט גמור ככל חברי הקבוץ. הקדיש נאמר בסצנה מקברית מטרידה, בחדר הקרור של הקבוץ בו מונחים שרידי גופו של אב בצידנית, והאומר קדיש הוא גמד. הגמד משמש במחזות קלסיים בתפקיד האחר, החריג, הנכה, הליצן שמקבל רשות להיות השוטה שאומר את האמת המוכחשת. האמת של הקדיש היא קטנות האדם לנוכח הכוח הגדול מאתנו, שאומר הקדיש מבקש שיתגדל ויתקדש כדי לחזק את נפשנו אנו.
אותו גמד משמש בסרט גם כברמן, בבר של הקבוץ אליו הולכים האחים כדי להשתכר ולברוח זמנית מחרדתם. כך מתברר לנו שאמצעי שיכוך החרדות המקובלים – אמונה דתית או שתיה – מתווכים על ידי נכות גופנית שמסמלת את הנכות הנפשית של חברי הקבוץ.
יתירה מזו, יואל אינו מכיר ב"פחד יצחק" שעיניו נסתמאו, לפי המדרש, כשמלאכים בכו על שהובל לעקדה. יואל מתעלם מסכנת ההפצצות, במעין רקוד של לוחם שאינו ירא מהמלחמה, כמו הוואלס עם באשיר של ארי פולמן עם רובהו, לאור הזיקוקים של המלחמה: יואל מתריס כלפי השמיים – "פאק יהוה, פאק יהוה". וכך יוצא נגד אלוהי אבותיו ואף מרחיק לכת כשהוא משתמש בשם המפורש האסור להגיה. ידי רועדת כשאני כותבת כאן את השם כפי שיואל הוגה אותו.
אביהם משאיר להם מכתב לאחר מותו ובו הוא אומר להם שלא ישמור עליהם מלמעלה. אין להם על מי לסמוך אלא על עצמם ועל כוחם הלוחמני שגם עליו אי אפשר באמת לסמוך.
עובדה היא שהפתרון לחרדתו של אבישי מהגיוס היא שבירת זרועו על ידי אחיו כדי לפטור אותו מיציאה למחרת לקרב. האסוציאציה מוליכה אותי אל נערים יהודיים שהיו נלקחים בכוח לשרות הצבא הצאר הרוסי, וכדי להנצל מהשרות הצבאי היו מטילים מום בגופם.
הופתעתי לגלות עד כמה עדיין יש הכחשה של הלם הקרב ועד כמה מגנים את פגועיו.
הסרט החשוב הזה כמעט שכבר אינו מוקרן וחבל כל כך. רוצו לראות בטרם יוסר כליל מהאקרנים!
