על הקמתה ההיסטורית של מועצה ציבורית
יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות | 26/7/2019 | הרשמו כמנויים
אז מה קרה לאחרונה במאבק למען הפסיכולוגיה הציבורית?
אמל"ק:
הקמנו מועצה ציבורית!
(ומתחיל להיגמר הכסף, אז הנה קישורים לדמי חברות ולתרומות ללא חברות - הפיצו)
*****
באמת שקרו עוד המון דברים, אבל אי אפשר להמשיך לדווח על השגרה בלי לעצור רגע ולתת את המקום לאירוע הבאמת היסטורי הזה שקרא לפני שבועיים וכבר כמעט ששכחנו מרוב עוד ועוד דברים.
אז מועצה ציבורית זו חבורה של אישי ציבור ידועים, מאזורים שונים במרחב הציבורי (כנסת, שלטון מקומי, ממשל, אנשי רוח, פסיכולוגיה כמובן ועוד) אשר התגייסו ונרתמו והחליטו לתרום מזמנם ומקשריהם, על מנת לסייע לפורום הארגונים במאבק להצלת מערך הפסיכולוגיה הציבורית. כל מי שהצטרף למועצה בעצם מצהיר שהוא מסכים עם ורוצה לקדם את ערכיה ואת חזונה. את המועצה 'יפעיל' פורום הארגונים בנקודות חשובות ובמקומות בהם כישורי חברי המועצה יכולים להועיל (ובטח עוד נדווח על זה פה לא מעט).
אני רוצה להודות לחברי הצוות המוביל של התנועה - לדורותיו! ולחברי מזכירות חטיבת הפסיכולוגים במח"ר, ולחברינו בהפ"י, שמלווים את כל העשייה ותורמים מזמנם ומכשרונותיהם וממרצם (ממש כמו חברי המועצה 
:) ).
אלית מרדו, יפעת שדה, רוית בלסקי, יואב בליי, יובל הירש, רונית גלר, גל תמים סיקולר, טל שני שרמן, סילבנה הקיאר, אנדראה סיון, דור טרצ'יני, עדי שירצקי, שי איתמר, בן דואק, סתיו רוה, רותם רוטמן, אשרת אורגד, איריס ורד, אביאל אורן, יחיאל אסולין, רות ברנשטיין פרץ, נעה רמר, יורם שליאר, דני כפרי, יותם בן שץ, עודד מאיו, שרונה מיטל, שרית משיח, רוני גורסקי מלין.
מצרפת דברים שנשאתי בהשקת המועצה.
*****
"אז היום קיבלתי הודעה שמטופל שנמצא ברשימת ההמתנה כבר חודשים ארוכים, התאבד לפני שבוע. זה מתאים לצרוח כאן?"
ההודעה הזאת נשלחה אתמול בקבוצת פסיכולוגים בוואסאפ.
הפסיכולוגיה הציבורית קורסת ואנשים משלמים בחייהם.
לפעמים משתמשים במשפט הזה בתור סלוגן, יש אפילו שאומרים שאנחנו משתמשים בו שימוש ציני. אבל היום אני ממש מרגישה שמדובר באמת. האמת היא שלא צריך ללכת למקרים קיצוניים בשביל שהמשפט הזה יהיה נכון. אזרחים רבים משלמים מחירים כבדים על כך שהפסיכולוגיה הציבורית לא מתפקדת.
אני יכולה לעמוד פה עכשיו שעתיים ולספר לכם, מקרה אחר מקרה, על ילדים שלא מתקבלים לטיפול, על מבוגרים שממתינים חודשים לטיפול שהם צריכים, על משפחות שלא מקבלות מענה, על משברים שמתחילים מאתגר שגרתי, יומיומי, רגיל ובהיעדר טיפול מתאים הוא הופך לקטסטרופה.
אבל אני כן אספר לכם מספר סיפורים ספציפיים שאולי מדגים טוב מכל את הבעיה שלמולה ניצבת הפסיכולוגיה הציבורית:
ילד בכיתה ב', אשר הוריו מתגרשים. הוא חווה מצוקה. יש ילדים כאלה שיפגינו את המצוקה החוצה וישנם אלו שיפגינו אותה פנימה – הם מסתגרים, נהיים שקטים. ילדים כאלו, מהסוג 'השקט' נעלמים פעמים רבות מעיניהם של המורים ושל הצוותים במוסדות החינוך. רוב הסיכויים שהילדים המוחצנים יותר, שיתפתחו אצלם בעיות התנהגות והתפרעויות יעלו על הרדאר ויקבלו מענה כזה או אחר במסגרת בית הספר. אבל גם רוב הסיכויים שהילדים 'השקטים' לא. כאן נכנסים הפסיכולוגים החינוכיים שאמורים, לפחות בתיאוריה, להספיק להיכנס לכיתות, להסתכל, לבחון, לתצפת, לדבר ולאתר את הילד הזה. לשים לב. כי זאת ההכשרה שהם מקבלים והם יודעים לראות ולהתערב בשלב מוקדם של המשבר.
כי הילד הזה, בכיתה ב, שהוא ילד מופנם ושלא מבטא את הקשיים שלו באלימות או בבעיות חברתיות. הילד הזה יגדל וימשיך ויעבור לכיתה ג ולכיתה ד ואולי במקרה גם הגירושים של ההורים שלו היו מכוערים (אבל ממש לא חובה). הוא יסבול מבידוד חברתי, אבל הוא ילד מופנם, הוא ילד טוב, הוא לא שובר כיסאות ולא הופך שולחנות והמערכת פתאום תשים לב שמשהו לא בסדר איתו כשהמצוקה כבר תהפוך להיות דיכאון של ממש, עם מחשבות ואמירות אובדניות. אז לקחנו ילד בכיתה ב' שעובר משבר נורמלי ויחסית שגרתי ואנחנו מוצאים אותו ופוגשים אותו ומטפלים בו רק בכיתה ו. כשהוא כבר אובדני ובגיל שכבר קשה יותר להתחיל טיפול. ואם רק היו מספיק פסיכולוגים חינוכיים במערכת – אז מישהו היה רואה אותו כבר בכיתה ב'! ותוך מספר מועט של פגישות, מה שאנחנו קוראים 'התערבות במשבר', הוא היה ממשיך בחייו.
מפתח התקינה, הקובע כמה פסיכולוגים צריכים להיות עבור כמה ילדים במערכת החינוך. הוא מפתח ישן שנקבע לפני 20 שנה ואינו מעודכן לפי כל צרכי המערכת. אבל גם הוא (!) לא מאוייש במלואו והפסיכולוגים החינוכיים נאלצים לכבות שריפות ולא למנוע משברים כפי שהם יכולים ואמורים. אגב אותו הילד גם אם אותר בדרך נס באותה כיתה ב, בתחילת המשבר, והופנה לטיפול במרפאת ילדים ונוער במערכת הציבורית יאלץ לחכות בתור חצי שנה ותשעה חודשים ואף שנה.
תחשבו מה זה שנה בחיים של ילד!
תחשבו מה זה שמונה חודשים בחיים של תינוק בן שנה שמראה עיכוב התפתחותי על רקע קשר בעייתי עם אמו שסבלה מדיכאון אחרי לידה. בגיל שנה מפנים אותו לטיפול ורק תשעה-עשרה חודשים אחר כך, כשהוא כבר ילד בן שנתיים, הוא יתחיל לקבלו?!
ועכשיו ברשותכם אני רוצה לספר לכם את הסיפור הזה גם מנקודת מבטם של הפסיכולוגים:
ויניקוט, אחד התיאורטיקנים המרכזיים בתחום הפסיכולוגיה, דיבר הרבה על כך שבחודשי החיים הראשונים תפקידה של האם הוא לספק את צרכיו של התינוק. לא פחות חשוב מכך, ויניקוט דיבר על הצורך לספק את צרכיה של האם, כי אם שלא מקבלת מענה לצרכיה לא פנויה לענות לצרכיו של התינוק ולהיות מוכוונת בצורה מדוייקת ומוחלטת לתינוקה.
ומה הקשר של זה לעולם הטיפול? הטיפול מדומה פעמים רבות לקשר של אם ותינוק. כשאני, כפסיכולוגית, יושבת עם מטופל בחדר במשך 50 דקות ללא הפרעה, ללא טלפונים, כל מחשבותיי והווייתי נתונות רק לו. אני האם שמטפלת ומכוונת ומסורה אך ורק לתינוקה. ככה מתנהל טיפול פסיכולוגי - אני משאילה את הנפש שלי למען המטופל, חוקרת יחד איתו את נפשו ומחשבותיו. הכל עובר דרך הנפש שלי, דרך ההבנות שלי, מה המטופל-התינוק הזה מספר לי ואיך אני מטפלת-אמא נענית לו ועוזרת לו לגדול ולצמוח.
אבל כמו שאמרתי אם צרכיה של האם לא מסופקים היא לא יכולה להיות פנויה לחלוטין לטפל בתינוק.
כשהתחלתי התמחות לפני 4 שנים ידעתי שהשכר מחפיר ואמרתי לעצמי "לא נורא, התנדבות!" אבל שנה או שנתיים לתוך ההתמחות (שנמשכת לפחות 4 שנים) התחלתי פתאום להבין עד כמה המשכורת שלנו משפיעה על התפקוד שלי כפסיכולוגית! כי כשאני עובדת בחצי משרה (כי אין אופציה אחרת), כשאני עובדת תחת עומס רב הגורם לכך שאני צריכה גם להוסיף עוד עשרות שעות עבודה בחודש, בחינם, מהבית, ולכן אני גם לא באמת יכולה לעבוד בעוד חצי משרה, כשהשכר שאני מקבלת על זה הוא 3500 שקל בחודש ואני אמא לילדים (בזמנו עוד רק שלושה). אז כשאני יושבת מול המטופל שלי אני לא מצליחה להיות פנויה לחלוטין! העומס, המצב הכלכלי, השחיקה, המטופלים שמתדפקים על דלתות המרפאה ומחכים חודשים כל כך ארוכים, הקירות המתקלפים, הצעצועים השבורים, ידיות הכסא החורקות, כולם יושבים איתי בחדר ועם המטופל שלי, וכל זה מפריע למטופלים שלי לקבל את הטיפול הטוב ביותר.
ולמטופלים שלי, שהם בהגדרה אנשים שנמצאים כרגע במשבר, ולכן פנו לקבל טיפול, מגיעה מטפלת שעסוקה בהם ולא במשבר שלה עצמה.
חשוב להבין שבריאות הנפש חשובה לא פחות מבריאות הגוף וכשהשירות הציבורי בישראל סוגר את דלתותיו הוא מונע מהאזרחים את זכותם הטבעית לחיים של כבוד, חיים של בריאות, לטיפול שיכול להמיר משבר בהזדמנות ולאפשר להם לחזור למעגל החיים והעבודה וההתפתחות הנורמטיביים והמיטיבים.
בחרתי להיות פסיכולוגית מתוך שליחות חברתית, מתוך רצון לסייע לאלו שידם אינם משגת. בחרתי להיות פעילה בתנועה ובהסתדרות מאותה סיבה בדיוק. כי אנחנו חייבים לתקן את המעוות ולהנהיג פה שירות פסיכולוגי ציבורי נגיש ואיכותי אשר ייתן מענה לכל אזרח ואזרחית הזקוקים לכך ויסייע להם בעת משבר. זה טוב להם, וזה טוב למדינה!
אני חושבת שאנחנו עומדים בנקודת זמן קריטית לפסיכולוגיה הציבורית בישראל. אנחנו עומדים פה אחרי שנים של תהליכים שוחקים ומפוררים – מבית ומחוץ – מלחמות בין סקציות, מאבקים בתוך סקציות, הפרטה וחיסול מזדחל ומתקדם של השירות הציבורי. החל בתעסוקתיים שכמעט ולא נראים בנוף הציבורי, המשך בקלינים שנאבקים בימים אלו על המשך קיומו של מערך קליני ציבורי, תחנות התפתחותיות שנסגרות ומופרטות, תקנים רפואיים ושיקומיים שהולכים ונעלמים, והתחלות (או לא כל כך התחלות) של הפרטות בשדה החינוכי. אחרי שנים של פירור, פירוד, ופיצול, שנים בהם גם מי שכן פעל למען ציבור הפסיכולוגים לא זכה לשיתוף פעולה מצד גורמים אחרים, אנחנו נמצאים היום במקום אחר.
מהמקום בו אני עומדת אני רואה חבירות, אני רואה השתלבות. גופים שונים שמייצגים פסיכולוגים שונים משלבים ידיים, עובדים ביחד. ממציאות שבה לפני שנתיים התקשינו, בתנועה, לשתף פעולה עם הפ"י, יש היום עבודה אחרת. וזה לא פחות ממהפך.
בחזוני אני רואה אותנו נמצאים בנקודת מפנה עבור הפסיכולוגיה הציבורית. אני מאמינה שיש כאן סיכוי אמיתי לייסד מערך ציבורי נכון, מקצועי, מתגמל, נגיש. השינוי יגיע בכל הרמות – ברמת ההכשרה, הרישוי, השכר, התקינה, הנהלים, ההגדרות, המעמד והנגישות לציבור.
שירות פסיכולוגי ציבורי הוא חשוב מעין כמותו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול להצטרך אותו אתמול, היום או מחר. ואם לא נילחם עליו היום. הוא לא יהיה פה מחר. ואבוי לנו אם כך.
*****
תמונות מערב ההשקה של המועצה הציבורית.
נמשיך לעדכן בפעילות המועצה בחודשים הקרובים.
ועוד תודה מאוד מאוד חשובה ל"תארא ייעוץ אסטרטגי" שמלווים אותנו בתהליך ההיסטורי הזה - עובד יחזקאל, אריאל יחזקאל, אבירם אלון, לירון בועז, דניס טקצ'וק, וליח"צ החדש שלנו (!) - פנינה אלעזר שלו.
