יום יום לים.
פרופ. עמיה ליבליך | 22/7/2019 | הרשמו כמנויים
כשהיינו ילדות בירושלים, חשבה אמנו שהליכה לים, האור, האויר והמים שהוא מציע ומספק בשפע, הם מתכון לבריאות טובה. כל שנה דאגה להחלפת דירה עם מכרים מהשפלה, או לביקורים משפחתיים ממושכים, שאיפשרו לנו להגיע לשפת הים. וכך ברגל, עם כובעים ופרות קיץ בתיק, כל בוקר במשך עשרה ימים לפחות, הימה. עדיין לא היו קייטנות. פרט לאותם ימי חופשה משפחתית, בילינו את חודשי החופש בבית, בחצר וברחוב. עשינו שיעורי בית בחוברות מיוחדות, וקראנו ספרים שהחלפנו בספריה הציבורית.
יום יום לים - חשבתי הבוקר, כשצעדתי כדרכי בשעה מוקדמת מאוד מיפו לבת ים על החול החם, ורגלי טובלות במים, שגם הם כבר אינם צוננים. ערכה של הליכה שיגרתית זו עלה בעיני אלפי מונים מאז שחזרתי, לפני שבוע בדיוק, ממסע שורשים לפולין. ביקרתי כל כך הרבה מחנות ריכוז, עבודה והשמדה, שמעתי כל כך הרבה הסברים היסטוריים מעמיקים, ובזמן הנסיעה באוטובוס צפיתי בסרטי מלחמה ושואה חשובים. כן, עשיתי זאת עם שתי אחיותי. ועל הרקע הקולקטיבי הזה שמעתי גם סיפורים אישיים של חברים למסע, שלכל אחד היו קישורים פרטיים ומשפחתיים למה שהתרחש שם.
שם ואז, לעומת כאן ועכשיו.
אחד הלקחים שהפקתי מהמסע, שעליו לא אפרט כאן יותר, היה פשוט מאוד ובומבסטי מאוד באותה מידה: הערך העצום של החיים. הזכות הזו לרדת בשביל המוביל מביתי אל הים, לצעוד יחפה בחול בין המדוזות שנפלטו אל החוף בלילה, ולנשום באופן חופשי. הזכות הזו להחזיק 12 ש"ח בארנק ולשבת עם ידידי הקשישים לשתות קפה, לשוחח או לשתוק, במקומי הקבוע ב"קלדרון". הזכות לחזור בהליכה מהירה בעלייה, להתקלח ולצאת בראש זקוף ליומי. ואוו. איזה מזל שנולדתי "כאן", כי הרי לפי גילי הייתי יכולה לסיים את חיי "שם".
תמונות נחרטות, אם נרצה או לא נרצה. ביום שישי הזדעקה השכונה הקטנה בה אני מתגוררת ביפו: העיריה בונה גדר מתכת סביב השדה שמהווה גבול בינינו לבין הצוקים המשקיפים על הים. גדר! כמו גדרות המקיפות בניינים בהקמה, או את מתחם החפירות של הרכבת בסביבתנו (אוי), או גדרות של הבקר בגולן, שמגבילים את תנועתו במרחב המרעה. ואני מיד חושבת גם על גדרות המחנות שראינו. יעברו עוד כמה ימים עד שהאסוציאציה הזו תיחלש. נכון שהייתה תאונה קטלנית לא רחוק, כשילד נפל מצוקים בגובה קטן בהרבה מ"שלנו". (במסע שלנו אמר פעם המדריך הישראלי שהוא מתנגד בכל תוקף, ומסיבות מובנות, לביטוי הרווח "מצא את מותו".) ובכל זאת השכנים נזעקו: הנה, מישהו מן הממסד פוגע בנוף, מגביל את חופש התנועה שלנו, מונע את הירידה הפרטיזנית שלנו לים. מסתבר שלא היה סיבה לזעקה; אמנם גדרו היטב את כל המורד (בגדר שהיא אכן מכוערת) אך השאירו פתח להולכי רגל, כמוני.
וכך, יום יום לים, אני חוזרת לשיגרה המבורכת שלי, שכתבתי עליה גם בספרי האהוב (עלי לפחות!) "ערק לארוחת בוקר". יש בשביל מה לקום בשעה 5:30, לנשום את האויר הרענן בימי הקיץ הלוהט שלנו, להפעיל מעט את הגוף, לפגוש חברים לרבע שעה, ולהתחיל עוד יום עבודה. ועל רקע הנסיעה האחרונה, אני לוחשת ביני לביני "תודה", וגם "איזה מזל"!
