איך שיר אחד יכול
פרופ. עמיה ליבליך | 12/5/2019 | הרשמו כמנויים
לפני כשבועיים הופיע בעיתון "הארץ" שיר שאיננו 'יוצא לי מהראש'.
אני מעתיקה אותו בשלמותו:
למשל ציפור מאת אורין רוזנר
בֶּעָתִיד יוּכְלוּ לְשַׁנּוֹת בְּנִתּוּחַ
מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁבִּפְנִים הוּא יֶלֶד
אוֹ שֶׁבִּפְנִים הוּא אֲגַם
יִתְּנוּ לוֹ לַעֲטוֹת שִׂמְלַת מַיִם זוֹהֶרֶת
וְהוּא יַרְגִּישׁ חַיּוֹת מַיִם קְטַנּוֹת, וְסַחַף
וּבְסוֹפוֹ
חוֹל זָהָב.
וּמִי שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁהוּא פֶּרַח
שֶׁנִּשְׁתַּל בְּבָשָׂר וּבְעוֹר, וּמִי שֶׁיִּרְצֶה לִהְיוֹת
לְמָשָׁל צִפּוֹר.
וּלְמִי שֶׁלֹּא יִרְצֶה לִהְיוֹת עוֹד
יִתְּנוּ לֹא לִהְיוֹת. וּלְמִי שֶׁבּוֹדֵד
יִתְפְּרוּ אָדָם לְחֵיקוֹ
בִּתְפָרִים שֶׁנְּמַסִּים לְתוֹךְ הַגּוּף לְבַסּוֹף
וְשֶׁאֵינָם מַשְׁאִירִים צַלֶּקֶת,
וּלְמִי שֶׁאֲהוּבוֹ הָפַךְ לְצִפּוֹר וּפָרַח
יִתְּנוּ פֵּרוּרֵי לֶחֶם
וּמִשְׁקֶפֶת.
*
על משקל שיר ידוע יותר – איך זה שכוכב אחד לבד מעז מאת נתן זך (בזכות הלחן והביצוע הנפלאים של מתי כספי) אני שואלת את עצמי: איך שיר אחד יכול???
איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד.
בכל קבוצה שהגיעה ללמוד אצלי ( קבוצות הכתיבה עם חוה רימון, קבוצת 'קפה מוות' ועוד) קראתי את השיר של רוזנר, וההדים שעלו היו חזקים ורבים. הנה ארבעה נושאים שעלו כתגובה לשיר:
התודעה שיש לאחדים כי מה שהם מרגישים בפנים אינו זהה לזהותם הנראית לעין וההעזה שלהם לשנות זאת ולממש את הזהות הפנימית; ההתמודדות והבדידות של משני מין מכל הסוגים, טרנסג'נדרים כפי שהם נקראים היום (ומה שיש לו שם מוכר כמעט נעשה נורמלי...), כמו שראינו למשל בסרט "נערה" המוקרן עדיין בארץ, או בידיעה החדשותית לפני כשבועיים על דנה, טרנסג'נדרית בת 15, שדחו אותה בגלל שינוי המין ונשארה בלי מסגרת חינוכית; ועוד יותר כללי – מה שרק משוררת מעזה לומר - האפשרויות הבלתי מוגבלות של מדעי הרפואה לשנות זהות בניתוח לציפור, לפרח, או לאגם?
נושא שני שהביא לתגובות השתתפות מרובות היה הבדידות, שהיא כנראה מכה עמוקה ורחבת ממדים בימינו, המדוברת עתה בעיקר בהתייחס לקשישים (ראו עניין השרה לנושא הבדידות בממשלת בריטניה), אבל לדעתי הרבה יותר רווחת, ומשום מה אנשים מתביישים להודות בכך. בעולם הפיקציה כבר יש רובוטים ובובות שמקלים על בדידות האדם, על הצורך היסודי בחיבוק. "ולמי שבודד יתפרו אדם לחיקו בתפרים שנמסים לתוך הגוף", אומרת אורין רוזנר.
בעניין השלישי, אמרו חברי קבוצת "קפה מוות" פשוט - הרי זה כל העניין! שיתנו להפסיק את החיים למי שבאמת לא רוצה להיות עוד...
ועל הרביעי, המובע בסופו של השיר, דיברה בכנות תלמידה מבוגרת אחת שלפני שנים אחדות נעזבה על ידי בעלה לטובת אישה חדשה. "את יודעת כמה זה גאוני", אמרה, בהתייחס לשורות "ולמי שאהובו הפך לציפור ופרח יתנו פירורי לחם ומשקפת". כשבקשתי שתסביר אמרה – "המשקפת, כי כל מה שרציתי באופן אובססיבי אחרי הפרידה היה לראות את בעלי עם אהובתו החדשה, לראות במו עיני את הזוגיות הזו וכאילו להתבוסס בכאב". אבל משתתפת אחרת אמרה: "מה פתאום! אם הוא ציפור, המשקפת היא כדי לאתר אותו להחזיר אותו באמצעות פירורי הלחם".
ועוד כהנה וכהנה. כמה אמת ויופי יכולות 50 מילים להביע!
נ.ב.
חטטתי קצת בפייסבוק וגיליתי את אורין, שמפרסמת גם בשם העט נ. אורי (אולי שם זכר הוא כרטיס כניסה יותר קל לספרות ושירה עדיין), והיא בתהליך הכשרה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית. ברוכה הבאה! אני מאחלת לך שהפסיכולוגית לא תדכא בך את המשוררת.
אנ
