להיות לצידו עד הרגע האחרון
ד"ר ניצה ירום | 27/3/2019 | הרשמו כמנויים
עברו שלושים ימים מאז נפטר אישי וחודשיים וחצי עד אז הייתי אתו במבוכי הגוף הדואב והמתדרדר, ישבתי לצידו, ישנתי בחדרו. בדיעבד חזרתי לחויות החולי והאשפוז שלו כמי שחי בפוסט-טראומה, במוחי החזרתי כל יום – בוקר, צוהרים וערב.
חשוב לי לומר שכבר בתחילת הדרך מצאתי עצמי אומרת לזאביק:"אני לא זזה ממך" – ויכולתי לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי, ושהוא ציפה ממני, הוא סמך עלי. במהלך הדרך, כשהתגלע בינינו חיכוך יום אחד, כאשר אני, בתוך הגהנום של פנימית ט' של תל השומר – אמרתי שאני נוסעת להתאוורר קצת, וזאביק ביקש שאשאר לצידו. אני מצאתי עצמי יוצאת רגע מחדרו לחדר הכניסה, וראשי מטלטל עלי, והבנתי – שזה הקשר שלנו, זאת המחויבות ההדדית בינינו, ואם אני הולכת – זה מציב ממש את השאלה: יחסנו לאן? גם כשמדובר בבני זוג שאחת בריאה והשני חולה המרותק למיטתו. מה שאנשים אמרו לי: "שהוא צריך להבין" – לא נראה לי בר תוקף, הוא היה זקוק לי. חזרתי לחדרו ואמרתי שאני יורדת למטה לשתות קפה: התאווררתי כך, שתתי קפה בית-חולימי ברחבה שבאמצע הבניין השיקומי-גריאטרי, דיברתי בטלפון עם העולם שבחוץ, וחזרתי. גם אז וגם עכשיו, כשאני מתבוננת באפיזודה הזו, אני גאה שהייתי לצידו, שהבנתי את מהות הקשר שלנו בתוך הגהנום שהיינו בו.
לא אכחד. היו רגעים שרציתי לברוח. היו המראות של הגבר החזק והגברי שלי, שהולך ומרזה, שהולך ודועך, שהולך ומאבד עניין בחיים שמבחוץ. אבל גם אז, בקולו החלש, בקול שנותר לו מן הקול העמוק הרגיל שהיה לו – הוא יכול היה לומר לי משפטים חכמים ופשוטים, שעכשיו, כאשר הוא כבר איננו – אני יכולה לומר לעצמי, במצוקת הבדידות כשהוא כבר לא אתי. בקול החלש שלו הוא יכול היה אז לומר לי המבועתת כדי להרגיע אותי "בסוף הכל מסתדר". או בהזדמנות אחרת, כשהוא יושב חסר אונים וכאוב במטת בית החולים הצרה, הדחוקה עם עוד שני מיטות בחדר פיצפון, כשהשוכבים בהן משתעלים שיעולים שלא כל יום שומעים כמותם – ואני יושבת לי על הכסא לידו, מתחבטת בעניינים המטרידים אותנו בשעה ההיא, אוכלת למרות הסביבה המזוויעה – וזאביק, בקולו החלש, אומר לי:"את יכולה יותר ממה שאת חושבת". אפשרי שמחוץ להקשר דבריו בקולו החלש ישמעו כקלישאות, אבל תסמכו עלי – שאיש קלישאות הוא אף פעם בשום מצב לא היה.
בפוסט-טראומה שלי אני נזכרת ומספרת בלי סוף, לכל מי שמוכן לשמוע, איך חלקתי אתו חדר באגף המדיקל של פאלאס מודיעין, שאליו עברנו אחרי השחרור שלו (שלנו) מפנימית ט', אחרי שמנהל המחלקה מבשר לקהל הרופאים הצעירים והסטודנטים – ש"עבור חולה זה אין לנו יותר מה לעשות". ואני מתפרצת מתוך החדר אל המסדרון, בוכה, נשענת על הקיר כשגופי רועד כולו, והסטודנטיות רצות אחרי, מלטפות אותי, ושואלות: "איך אפשר לעזור לך, את רוצה מים, את רוצה תה?" ואני אומרת:"תנו לי את החיים של הבעל שלי". לא חשבתי אז על צורת הבשורה, אבל חשבתי כמה השקעה הייתה מצד הרופאים לבדוק את ההיפותזות שלהם למה הוא הפסיק להיות מסוגל להשתמש ברגליו. ומכיוון שלא מצאו תשובה – שחררו אותו, את הרגליים הם לא השיבו לו.
ואז, זאביק החליט שעוברים ל'שם התאוששות' למדיקל בפאלאס מודיעין המרבה לפרסם עצמו לאחרונה. כשהגעתי בבוקר מן המלונית של תל השומר אל המחלקה, זאביק כבר שחרר את שומר הלילה שלו, כשהחליט שבחמש וחצי בבוקר הוא משתחרר. הוא ישב וחכה לי בכיסא גלגלים בחדר הכניסה, כששקית בידו, כל חפציו היו ארוזים שם – המטען, הגרביים, וספר של הרלן קובן שמצאתי שם. הוא הדריך אותי בטלפון: "תבואי עם המונית, שתחכה למטה עם המזוודה שלך, תבואי לקחת אותי וניסע למודיעין". כך עשיתי. אחרי שהצטיידתי בטופסי השחרור הדרושים, התקדמנו לכוון המעלית כשאני דוחפת את זאביק בכיסא הגלגלים, והאחיות מזדעקות: "הוא חייב לצאת מכאן באמבולנס". וזאביק התעקש: "אני מוכרח לשבת ולראות את הנוף!" זה היה המסע האחרון שלו עלי אדמות. אבל כשעמדנו סמוך מאד למעלית המחלקה, ראיתי את מוחמד, האח הראשי, עומד על ידנו. שאלתי: "מוחמד, לאן אתה הולך?" והוא אמר: "אני לא יכול להשאיר אותו ככה". ועזר לנהג המונית להעביר אותו בבטחה מכסא הגלגלים אל מושב המונית הקדמי.
"תכתבי". "תספרי". אמרו לי שומעיי הרבים. ימים רבים לא הפסקתי לדבר. כשחברים ומכרים שאלו אותי: "מה את צריכה?". אמרתי: "לדבר". לרופא משפחה במפגש משפחתי ספרתי על השבוע שלנו במדיקל פאלאס, איך הייתי צריכה לתווך את זאביק לצוות המטפל, איך משפחה וצוות רצו לשדלו "להיות ילד טוב ולאכול ביס בשבילי" – וזאביק זעק בקולו החלש:"אני לא ילד". ואני מצאתי עצמי מתווכת אותו, מגבירה את קולו החלש, מול כל האנשים הבריאים החפצים בטובתו. ניסיתי להסביר שמה שנותן לו כוח זו הדעה שלו, העצמיות שלו, הכבוד שלו. לאכול כשהכבד שלך מלא גרורות כמו שהיה אצלו – זו לא הייתה שאלה של עקשנות או חוסר שיתוף פעולה. בלילות אני, כמלווה בריאה, ישנתי אתו בחדר. באנו כזוג. אבל החדר היה חדר בית-חולימי, ללא מפתח – לא בדלת הכניסה לחדר ולא בחדר השירותים. בלילות הייתי שוכבת במיטתי, וזאביק במיטתו בקצה החדר. פעמים רבות הוא ביקש שאעזור לו 'לסדר את הרגלים' – כי הן היו תפוחות מנוזלים והוא בחולשתו לא היה מסוגל להרימן. למדתי לסדר אותן עבורו, אבל הן היו כבדות גם עבורי, ולפעמים התמרדתי, רציתי לישון.
ואז, או הוא או אני לחצנו על לחצן המצוקה. צוות הלילה הגיע. אני רציתי לישון, דברתי אל החלק הישן שלי – תשני, תשני, אבל חלק אחר של המוח הקשיב לשיח של הצוות עם זאביק. "מה אתה רוצה?", שאל האח. "פיפי". "הנה בקבוק"."לא, אני רוצה לשירותים". כאן הרגשתי צורך לתווך. אמרתי: "תקשיבו לו, קחו אותו לשירותים". רופא המשפחה שהאזין בקשב אמר לי כשספרתי לו - שזאביק היה זקוק לי כילד, תלוי בי להגברת קולו. ואני אמרתי: "גם ברגעי התלות ובגידת הגוף המקסימלית – היה שם קולו של זאביק. אין מצב שהייתי מתייחסת אליו כאל תינוק – הוא לא הסכים".
חוסר הפרטיות, השינה המוטרפת, הסבל של זאביק הכלה לנגד עיני – היו קשים מנשוא. אבל גם בזמן אמת וגם עכשיו, כשאני מתבוננת בדרך הזו בדיעבד, אני מרגישה גאווה שיכולתי לקיים אתו את הזוגיות שלנו במצב האחר הזה, לא במרפסת ביתנו הצופה אל הנוף, לא בשולחן האוכל שלנו, לא במטה שלנו. שם במיטה המחלקתית, כשלפעמים בלילות השתעשענו להרים ולהוריד את כל אחד מחלקיה כדי לרומם את הראש או את הרגליים, להשטיח או להגביה את התנוחה. ביום שלישי העזתי לנסוע ברכבת לקליניקה. בתו שמרה אליו בנאמנות. מן הרכבת צלצלתי אליה: "איך אבא?" והיא אמרה:"הוא לא דיבר כל היום". אני ברכבת יושבת לי ואומרת לעצמי:"ברבו זאביק, אתה המחליט!". ביום ראשון של אותו שבוע אמר לו האונקולוג שלו שאין לו יותר מה להציע לו, אחרי שזאביק בדק אתו את אופציות הטיפול. הרופא המליץ לעבור להוספיס של תל השומר, והתחלנו למלא טפסים. אצל הרופא זאביק אמר:"אני לא רוצה יותר אלונקות ודקירות. אני רוצה שקט וירוק". נראה היה שהוא הבין והחליט.
כשהגעתי מן הרכבת באותו יום שלישי אל החדר שלנו, זאביק שכב במיטה רדום. הוא לא דיבר, אבל נשם עמוקות. ישבתי אתו, התבוננתי בו, ליטפתי את ידו. פתאום עלה בדעתי שהנשימות שלו שונות מנשימות רגילות. הן היו עמוקות, מרווחות, בפה פעור. אצל אבי ראיתי את נשימותיו האחרונות, והבנתי. נשימות אחרונות. רצתי לאחות ואמרתי:"רונית, בואי לראות, אני חושבת שאלו הנשימות האחרונות". והיא באה ואמרה:"כן, אלו הנשימות האחרונות" ורצה להביא מכשיר כלשהו למדוד משהו אצלו. אני המשכתי לשבת לידו, שמתי את ידי על לבו והרגשתי שקט. אחר כך איבחן המדיק של מדא שהוא נפטר מדום לב. לבו נדם כשישבתי לצידו, השעה הייתה שש ורבע לפנות ערב. את הפארק הירוק שנגלה מן החלון בשעות היום אי אפשר היה כבר לראות בחשכה, אבל חשבתי שזאביק נמצא כבר עם הירוק והשקט שבקש לעצמו בסופו של דרך ארורה. אני שמחה שלא זזתי ממנו, כמו שהבטחתי.
