עפאים

רות נצר | 25/3/2019 | הרשמו כמנויים

עפאים* הם ענפי העץ. כאלה הם השירים; משתרגים לכל עבר. לכן בחרתי במילה הזו לשמו של ספר שירי החדש (הוצאת כרמל) שיצא לאור בימים אלה.

על העטיפה האחורית כתוב:

"ספר השירים החדש של רות נצר נושם תחושות, מראות, וקולות ברגעי הווה קצרים בטבע ובחיים היומיומיים. מחרוזות של שירים קצרים מחברות רשמים אלה לאלה. שירים אלה הם כעפאי העץ הצומחים יחדיו מתוך עץ החיים שממנו השירה צומחת.

שירים אלה מספרים גם על מסעות בעולם, במוזיאונים ובין אנשים. הם מספרים על עולמות גלויים ומוחשיים של היומיום, על עולמות נסתרים ורחוקים של הנשמה שמבעד לשער, ועל עמידתנו מול הזמן. הספר מלווה ברישומים וציורים מעשי ידיה של המחברת".

אביא כאן שלושה שירים מהספר שעוסקים בכתיבת שירה. בשלושת השירים האלה יש פתיחות דיבורית שוטפת, שחורגת מהסגנון הפואטי ההדוק של שאר שירי, ויש גם גוון קל של אירוניה והומור. כשמופיע הומור בשירי הוא תמיד מפתיע אותי ואני מקדמת את פניו בברכה!

למשוררת המתחילה

אֵינֵךְ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מְשֻׁגַּעַת כְּדֵי לִכְתֹּב,

הַהֶפֶךְ, זְכוּתֵךְ לִבְעֹט בַּשִּׁגָּעוֹן, לְפָרֵק אוֹתוֹ,

וְאָז לַהֲפֹךְ אֶת הַשִּׁיר לִמְשֻׁגָּע.

שִׁיר מְשֻׁגָּע מַעֲנִיק הִלָּה אוֹ לֹא.

אֵינְךָ חַיֶּבֶת לַעֲגֹב עַל הַשִּׁגָּעוֹן.

הוּא יִבְגֹּד בָּךְ, רַבִּים מְחַזְּרִים אַחֲרָיו.

שִׁגָּעוֹן הוּא תְּבוּסָה, גַּם אִם

נִדְמֶה שֶׁהַהֶפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן.

אֵינְךָ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מְשֻׁגַּעַת כְּדֵי לִכְתֹּב,

כְּדֵי לִכְתֹּב אֱמֶת, כְּדֵי לָדַעַת מִי אַתְּ,

כָּל מָה שֶׁתִּכְתְּבִי הוּא אַתְּ, גַּם אִם אֵינוֹ שָׁוֶה

אֶת הַנְּיָר עָלָיו אַתְּ כּוֹתֶבֶת.

אֵינְךָ חַיֶּבֶת לִכְתֹּב אֶת הָאֱמֶת,

כָּל מָה שֶׁתִּכְתְּבִי הוּא אֱמֶת

גַּם אִם נִדְמֶה לָךְ שֶׁזּוֹ בְּדָיָה

שֶׁהֶעֱמַדְתְּ פָּנִים שֶׁאַתְּ חֲתוּלָהּ

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

עִם צִפָּרְנַיִם אֲדֻמּוֹת אוֹ הוֹמְלֶסִית

עִם מְעִיל פַּרְוָה קָרוּעַ -

זֶה כְּבָר לֹא מַרְשִׁים אַף אֶחָד.

לָמָּה לָךְ לְעָטוֹת פְּנֵי קָרְבָּן נֶאֱצָל,

פְּנֵי מְשֻׁגַּעַת אוֹ לַחֲלוּפִין מְהֻגֶּנֶת,

שׁוּם צִיּוּן לְשֶׁבַח לֹא יַצִּיל אוֹתָךְ

מִיּוֹם מוֹתֵךְ.

גרפיטי

מֶרְחַק סִיגַרְיָה מִבֵּיתִי רָאִיתִי קִיר שֶׁנִּרְאֶה לִי מַתְאִים לִכְתֹּב עָלָיו גְּרָפִיטִי.

לֹא יָדַעְתִּי מָה לִכְתֹּב, זוּלָת עַל הָרָצוֹן לִכְתֹּב, וְלֹא הָיָה לִי צֶבַע

מַתְאִים לִכְתֹּב בּוֹ, כָּךְ הִתְבָּרֵר לִי שֶׁכְּדֵי לִכְתֹּב גְּרָפִיטִי עָלַי לְהִתְכּוֹנֵן

מֵרֹאשׁ, לִרְכֹּשׁ צֶבַע-קִיר מְיֻחָד, גַּם לְהָכִין טֶקְסְט שֶׁאֲנִי בְּטוּחָה

שֶׁחַיָּבִים לִכְתֹּב אוֹתוֹ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת, וּבְלִי חֲתִימַת שָׁמַי,

כָּךְ שֶׁהַדַּחַף לַכְּתִיבָה יִהְיֶה נִזּוֹן מֵעַצְמוֹ וְאַלְטְרוּאִיסְטִי לַחֲלוּטִין,

וּבַדַּחַף הַזֶּה לִכְתִיבָה אָנוֹנִימִית כִּמְעַט הִתְאַהַבְתִּי, אֲבָל לֹא מַסְפִּיק

כְּדֵי שֶׁאֶרְכֹּשׁ צֶבַע קִיר וְאֵצֵא מִבֵּיתִי, שֶׁהֲרֵי אֵין לִי עַל מָה לִכְתֹּב.

הִסְתַּפַּקְתִּי לָכֵן בְּתַחְלִיף גְּרָפִיטִי הַזֶּה שֶׁנִּכְתַּב בַּמַּחְשֵׁב

שֶׁיכַּלֵל בְּמִבְחַר שִׁירַי, שֶׁיְּשַׁמֵּר בּוֹ אֶת הָאַשְׁלָיָה שֶׁל תְּהִלַּת עַד.

כתוּב

כָּתוּב עַל הַפָּגוֹשׁ הָאֲחוֹרִי שֶׁל מַשָּׂאִית:

"אַל תִּשְׁאַל אֶת אֱלֹהִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת,

יוֹם אֶחָד הוּא יִקְרָא לְךָ לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן".

אֲנִי נוֹסַעַת בְּרִכּוּז מִתְמַסֶּרֶת לַמַּשָּׂאִית

שֶׁלְּפָנַי לְהֵיטִיב קְרֹא וּלְשַׁנֵּן לְעַצְמִי אֶת הַטֶּקְסְט -

וְחוֹצָהּ אַחֲרֵי הַמַּשָּׂאִית בְּרַמְזוֹר אָדֹם.

הַמַּצְלֵמָה הָאֲפֹרָה מְתַעֶדֶת אוֹתִי.

לָרִאשׁוֹנָה אֲשַׁלֵּם קְנַס עַל כְּתִיבַת שִׁיר.

*

הפקת הספר התאפשרה בסיוע הקרן לקידום היוצר והיצירה הישראלית של אקו"ם.