מילות פרידה מלו ארון | מיכל הירש
מיכל הירש | 1/3/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
זכיתי ללמוד אצל לו לראשונה לפני 6 שנים בקבוצת קריאה בניו יורק. מידי שבוע התכנסנו במשרדו שבאוניברסיטת NYU קבוצה קטנה של אנשי מקצוע, וקראנו יחד ספרים. באותה תקופה הוא בדיוק הוציא לאור ספר נוסף - A Psychotherapy for the people יחד עם קרן סטאר, ואת הספר הזה קראנו יחד פרק אחר פרק.
ארון חשב באופן התייחסותי לא רק בטיפול, אלא גם כשכתב, חשב והתנהל מול אנשים. כמורה וככותב הוא חקר את עולמם של האבות המייסדים של הפסיכואנליזה ואת הקשר בין הביוגרפיה האישית וההקשר ההסטורי והפוליטי בו חיו, לבין התיאוריות והרעיונות שפיתחו. הטענה שלו בספר זה היתה, שרעיונות היסוד הפסיכואנליטים של פרויד התפתחו מתוך קשר הדוק עם יהדותו והביוגרפיה שלו, כמו גם מתוך ההקשר ההיסטורי והפוליטי של התקופה. בהמשך הוא הוסיף ובחן את האופן בו התפתחה הפסיכואנליזה בארה"ב לאור הארועים ההסטורים והפוליטים שעיצבו אותה. הבנת ההקשרים הללו, טען, חשובה לא רק להבנת ההשפעה ההיסטורית על אופן התפתחות הרעיונות, אלא גם כדרך להבין את האופן בו אפשר להמשיך ולקדם את הפסיכואנליזה בהתאם להבנה המתפתחת שלנו על טבע האדם. ארון לא חשש להביע את הביקורת וההסתייגות שהיו לו על רעיונות פסיכואנליטים שאבד עליהם הכלח. כך, למשל, ביקר את ראייתו של פרויד את ההומוסקסואליות כפתולוגית, או את הדרך השוביניסטית בה התייחס לנשים ולמיניות הנשית.
מתוך הבנתו את התפתחות התנועה והשותפות שלו במהפיכה של הזרם ההתייחסותי, ארון טען כי יסוד זרם זה בפסיכואנליזה על ידי מורו וחברו סטיבן מיטשל היה מעשה בעל היבטים פוליטים לא פחות מתיאורטיים, וכי את צמיחת ושגשוג הזרם הזה יש להבין על רקע אישיותו הפוליטית החזקה של מיטשל. לדברי ארון, היה צורך לחדד את ההבדלים בין הזרם ההתייחסותי החדש לבין הפסיכואנליזה "הישנה", ולייסד זרם חדש כדי להחיות את התנועה הפסיכואנליטית, זאת למרות שהרעיונות של הזרם ההתייחסותי כבר מצויים עמוק בהגותם של האבות המייסדים, ביניהם פרויד ופרנצי. לצד חידוד ההבדלים, כעת, לאחר שהזרם כבר התבסס כזרם עצמאי ומשפיע, לארון היה חשוב להראות את השורשים של הגישה ההתייחסותית כבר אצל ההוגים הראשונים וליצור המשכיות.
את חשיבות ההבנה ההיסטורית והפוליטית של צמיחת הרעיונות הפסיכואנליטיים, ארון המשיך לקדם גם כשקראנו יחד בקבוצה מאמרי יסוד אחרים, החל מפרויד, דרך קליין, ויניקוט וביון, ועד להוגים עכשוויים כברומברג, גאנט, בנג'מין וכמובן מאמרים שלו עצמו.
לו היה גאון ורחב אופקים בצורה מעוררת השתאות. היכולת הבהירה שלו להסביר את הטקסטים והרעיונות המסובכים ביותר בשפה ברורה עלתה על יכולותיו של כל מורה אצלו למדתי. הוא התעניין בתחומים רבים והזמין לקבוצות שלו אנשי מקצוע מתחומים מגוונים על מנת להעשיר את השיח, וכן נהג לקשור את רעיונותיו לארכיטקטורה, קבלה, אמנות, פוליטיקה וקולנוע.
בהתאם לתפיסה המקצועית שלו, ארון היה קשוב ועסוק באופן בו מטופלים חווים את הטיפול. ממנו שמעתי לראשונה כי הוא מבקש את רשותם של מטופליו לכתוב עליהם, ואף נותן להם לקרוא ולהעיר הערות. הוא דיבר על המשמעות והערך הטיפוליים של הצעד הזה. ובהיבט נוסף, הוא נהג לומר שיש צורך לייסד ז'ורנל שיוקדש לטעויות בטיפול ולכשלים, אשר מהם אפשר ללמוד לא פחות, ואולי יותר, מאשר מהצגות המקרה המוצלחות.
למרות גדולתו, לו היה אדם נגיש מאד. עיניו המאירות והחיוך שהעלה על נקלה על שפתיו שיקפו את האישיות החמה והשמחה שלו. הוא האיר פנים ושפע נדיבות, פירגן בנדיבות וטוב לב לעמיתים. אני חוויתי זאת כשהעביר אלי הצעות עבודה כבר אחרי היכרות קצרה, או כשפירסם מאמרים של תלמידים דרך תפוצת המייל שלו. כאשר חלה, לפני כ-4 שנים, הוא שיתף את תלמידיו במצבו ובהליכים הרפואיים באופן כנה, פתוח ומרשים, תוך שהוא שומר עלינו מעודכנים. בשלב מסויים אף הקים מעין קבוצה דרכה האנשים הרבים שדאגו והתפללו לשלומו יכלו להתעדכן במצבו. ההתמודדות והשיתוף של לו במחלתו היו מלמדים לא פחות מאשר ההשתתפות בקבוצת הלימוד. בהתנהלותו הוא שיקף את העקרונות הטיפוליים עליהם דיבר ואת ההשפעה ההדדית של מורה/מטפל ותלמידים/מטופלים. למדתי והושפעתי רבות מהאדם והמורה המיוחד שהיה ואני אסירת תודה על כך.
לכתו בטרם עת היא אבידה ענקית לעולם הפסיכואנליטי ולכל אוהביו ותלמידיו בכל קצוות תבל. יהי זכרו ברוך.
