בלוגים | עלון פסיכולוגיה עברית

ימי ראשית הקיץ

עלון פסיכולוגיה עברית | 25/4/2014 | הרשמו כמנויים

תמה החופשה ולפנינו 'חזרה לשגרה' קצת משונה, היישר לימים של עיסוק בזיכרון פרטי וקולקטיבי. רגע לפני, ובעוד השרב קופח על ראשנו, נגיש לכם את שלל החומרים שהצטברו בהפוגת הפסח הקצרה.

'מפגשים בפסיכולוגיה חינוכית' היא חוברת מאמרים ייחודית, פרי ביכורים של קבוצת הכתיבה של שפ"ח תל-אביב, שחבריה ביקשו להסיר את מחסומי הכתיבה ולעודד כתיבה 'מן השטח' החי והמתפתח של הפסיכולוגיה החינוכית. החוברת המלאה והמרעננת נגישה לקריאתכם. פרופ' גידי רובינשטיין מקדיש טור דעה לזכרה של פרופ' סוזן נולן-הוקסמה, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל שמחקריה עסקו ברומינציה (ובעברית: 'העלאת גרה' מילולית), תוהה האם אנחנו מוכרחים 'לחפור'? ומעלה שאלה על טבעו של הטיפול הדינאמי המקובל.

גם ד"ר ארנון רולניק מבקש לשתף אותנו בהרהוריו על הנטייה ה'דינאמית' לא לענות באופן ישיר לשאלת השאלות של המטופל - 'איך הטיפול הזה אמור לעזור לי?', ומבחין בין מענה בגישת ה'פסיכואדוקיישן' של עמיתיו ה'סיביטיסטים', לבין ניסיון לייצר סמכות טיפולית מרגיעה. ישיר מעורר מחשבה. מה דעתכם? מוזמנים להגיב. ליאור גרנות עוסקת גם היא בהתנהלותו של המטפל, בין המטפל 'היודע' לזה שמוכן לשהות ולהתמסר להוויתו של המטופל - על מטפלים, אבירים והגנות דרקוניות, ובטור נוסף על 'זמן אם' ו'זמן אב' ועל הטיפול כאי של זמן אחר. עוד על דמות המטפל - רועי סמנה כותב על חייו הכפולים של המטפל, בין הקליניקה לבית. מה הוא 'העצמי האמיתי' שלנו כמטפלים? זה הפועל בחדר הטיפולים או זה המופיע בחיינו הפרטיים? האם יתכן פער בין זה לזה?. מומלץ מאד, מוזמנים להגיב בכובע האישי או המקצועי או בשניהם גם יחד.

- פרסומת -

רוצה לטפס בקריירה? נשאר לך רק לבחור איך!
מגוון מיומנויות טיפול וניהול מתקדמות, באוניברסיטה המובילה בישראל.

ד"ר עמית פכלר חוזר אלינו אחרי הפוגת כתיבה ארוכה ובפוסט מרתק במיוחד, רגע לפני שלל ימי הזיכרון העומדים בפתח, מהרהר בזיקה שבין מוות לפורנוגרפיה הוגה בקשר הקמאי בין מין למוות ומתיימר לענות על השאלה מה בא קודם - המוות או המין?. ד"ר אורי ניצן מנסה לתת מילים לחוויה ללא מילים - פוסט טראומה מורכבת (COMPLEX PTSD) המאפיינת מטופלות ומטופלים שחוו פגיעה מינית מתמשכת בילדות. חד ונוגע במעמקים. רות נצר ראתה סרט על ליווי רוחני למוות וכתבה בעקבותיו שיר על המוות האורב לפתחנו. גיא פרל, בעוד פוסט לירי, על שיריה של הרופאה שגית ארבל-אלון. פרופ' עמיה ליבליך ראתה את המחזה 'הדיבוק' ש'תורגם' בעיבוד החדש של תאטרון גשר לשפה הפסיכולוגית. ד"ר דניאל בקר צפה בסרט 'אני עצמי ואמא שלי' בו הגיבור, שאמו חשקה בבת וגידלה אותו כבת דמותה, מתמרד והופך לגבר, ובעקבותיו תוהה על מה שלכאורה מובן מאליו - איך זה שהגברים, המתפתחים בקרבן ולצילן של דמויות נשיות, מצליחים 'למרוד' ולנוע מההזדהות המוקדמת עם הנשי לעמדת ההיקסמות של הצופה בנשי?. ושמואל ברנשטיין בהרהורי פסח אחרונים שרלוונטיים תמיד - על מירוק הנפש ועל החירות כיכולת להיפרד מן המטריאכט במחיר איבוד חלק ממנה לטובת הסדר הפטריאכלי המארגן.