שתי שיחות בראשית הקיץ
פרופ. עמיה ליבליך | 25/6/2011 | הרשמו כמנויים
השבועות האחרונים עומדים אצלי בסימן של שתי שיחות משמעותיות – שיחות שלא התקיימו בעולם הממשי אלא בלבבי. הראשונה היא שיחתי המתמשכת עם לאה גולדברג, שכראוי לה, חגיגות המאה להולדתה העפילו בהצלחה לפסגת האירועים התרבותיים והאקדמיים. הרבה נאמר ונכתב, אף הוסרט בסרט המשחק עדיין בסינמטקים, ועם כל השבחים המורעפים על המשוררת האהובה, יש לחשוש גם מהגדשת הסאה, שתביא, אולי, להשפעה הפוכה, מן הסוג של "די, כבר יודעים, מספיק שמענו".
משהו כזה חשתי כשראיתי את פינת הישיבה החדשה, המוקדשת ללאה גולדברג, בפרוזדור הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. שם נמצאים שולחן הכתיבה הנהדר והכסא התואם לו מחדר עבודתה של המשוררת בדירתה ברחוב אלפסי, ששוקמו בכספי תרומה נדיבה. בארונות זכוכית מעוצבים בידי מורי בצלאל – צילומים של כתבי יד, פגישות, ותעודות שונות מעזבונה הענקי של לאה גולדברג. עם כל השמחה על מעשה ההנצחה הראוי, חששתי כי במעבר ההומה של מאות ואלפי סטודנטים מדי יום, יהפוך המיצג לחלק מהקירות, שאיש לא ישים לב אליו. זוהי גם הסכנה הצפויה לדמותה שתופיע בקרוב על שטר כסף, ועלולה להתמזג עם האובייקט הגשמי ביותר, ודווקא על ידי כך – להישכח. מה טוב יותר, אני שואלת את עצמי, או איך נמצא את שביל הזהב; וכמובן אין לי תשובה. אך נזכרתי בתפילתה המפורסמת של המשוררת בשירי סוף הדרך, כשהביעה משאלה "לבל יהיה עלי יומי הרגל". בניסיון לזכור ולהבין דמות כה עשירה ומורכבת כפי שהייתה לאה גולדברג, אין מנוס כנראה מהשטחה לסכימות פשוטות יותר, מעין זיכרון קולקטיבי נוח וידידותי למשתמש. אז שומעים למשל את המשפט ש"למשוררת היו חיים טראגיים כל כך"... נכון, וגם – עד כמה לא נכון!
על רקע זה אני רוצה לציין ספר שמצליח באופן פלאי לעשות את ההפך – להציג את דמותה של לאה גולדברג בריבוי פנים וקולות, כל זאת בכרך אחד, עליו אני ממליצה כמתנת הקיץ הראויה לנו ולאהובינו. הספר, שיצא לאור בשבוע האחרון, נקרא בפשטות "לאה גולדברג", ולו שלושה חלקים: סיפור חייה ויצירתה של המשוררת, שנקרא "האור בשולי הענן" ונכתב על ידי גדעון טיקוצקי; סרט דוקומנטרי "לאה גולדברג בחמישה בתים" שיצר יאיר קדר, ואף מבחר של שבעים שירים מתוך כאלף השירים שפרסמה למבוגרים ולילדים. את הכרך מעטרים אין ספור צילומים שמתעדים את המורשת המגוונת שהותירה אחריה – טיוטות של שירים וכתבים, כריכות של ספרים, צילומים אישיים, ועוד. העיון בטקסט החשוב שכתב גדעון טיקוצקי, חוקר צעיר שהצטיינותו בספרות עברית יוצאת דופן, מעביר את הידוע על דמות המשוררת ויצירתה בצורה בהירה, מקיפה ועשירה. ראו למשל את פרק 14, בו עוסק טיקוצקי ביחסיה הגיאוגרפיים-פסיכולוגיים של המשוררת למקום, עיר הולדתה קובנה – המתחלפת בתל אביב ובירושלים, והופכת לאתר געגוע אוניברסאלי ודימיוני כאחד, וכמו לאה גולדברג עצמה, "חומקת מכל הגדרה מגבילה", כלשונו. ממש תענוג גדול לקרוא בספר, לדפדף בו ולספוג מאוצרותיו.
את השיחה השניה, עם ספרו של דוד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" כבר תיעדתי ברשימה שהתבקשתי לכתוב ל"ספרים" של "הארץ". אני מרשה לעצמי להעתיק הנה כמה קטעים מרשימה זו, שפורסמה שם ב- 15 ליוני. [כל הקטעים הבאים הינם ציטטות מאותה רשימה. הסימן (...) מסמן השמטה.]
ביום הראשון: מה-זה-הדבר-הזה? כמו ההליכה הסהרורית שהיא המקצב של הספר הזה, גם אני קוראת את השורות הקצרות כהד לפעימות הלב, בקצב הנשימה, כמו בהיפנוזה, בהזייה רב-חושית, ואיני יכולה להרפות. (...)
ביום השני: אני מנסה להתחבר לטקסט הזה ממקום אחר.
לאט לאט אני אוחזת בספר הזה בלא החיל והרעדה של הפעם הראשונה. אני רואה בו גם צל של ציניות וביקורת חברתית, עלי ועל שכמותי, "קרציות דיו", שניזונים מסיפוריהם של אחרים ליצירתם האקדמית או הספרותית – נושא שבא לידי ביטוי גם ב"אשה בורחת מבשורה". גרוסמן עצמו לעולם לא יוכנס למשבצת הזו. הרושם מתעד את מה שקורה סביבו, בעוד שקנטאור הסופר לכוד בהכרח לכתוב סיפור כי "אם לא אכתוב את זה אני לא אבין". בשיחתם של השניים, אומר קנטאור לרושם-קורות-העיר, לו הוא קורא בלעג לבלר, כתבלב או פנקסן: "לא, תגיד בעצמך: זה לא מזל אדיר שאתה, במסגרת העבודה שלך, ובלי ספק גם תמורת משכורת יפה, יכול להציץ כמה שמתחשק לך לגיהנום של אחרים, בלי להכניס לשם אפילו את קצה הזרת הלבנבנה שלך? תחשוב! מה יותר מגרה מגיהנום של אחרים, תגיד לי?" (עמ. 64-65). כאב יד שנייה עדיף על כאב יד ראשונה, הוא אומר בזלזול, ו"יותר בריא למשתמש". קנטאור מתאר איך עוטים בני האדם כהרף עין את ה"ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער" בנוכחות השכולים, ומעמידים אותם שוב ושוב בפני חקירה מציצנית הפוגעת אפילו יותר מהאינקוויזיציה. בשלב זה אין קנטאור יודע שגם רושם קורות העיר, השולח יד מהססת ומלטף את תלתליו הלבנים, הוא אב ששכל את ילדתו.
זהו סיפור מסע מעגלי של מספר הורים שכולים, שאיבדו בן או בת בינקותם, בילדותם, או בנעוריהם, לפני חמש שנים, תשע, חמש-עשרה או עשרים ושש שנים, כל מיני. כל אחד מהאבות או האימהות הגיע לצעדה זו ביוזמתו שלו, ומפעם לפעם מדבר בשורות שיר קצרות את רגשותיו. בשורות פרוזה ארוכות מדברים רק שניים – רושם-קורות-העיר, המספר, הכותב את כל המתרחש בפקודת הדוכס שמינה אותו, וקנטאור, חצי אדם-חצי-שולחן-כתיבה, החי במוזיאון "משקעי ילדות" של כל מה שנשאר אחרי מות בנו, אינו מרפה מחפציו, וצופה במתרחש מחלונו. אולם, אף שלושת אלה – הדוכס, הרושם והסופר - הם אבות שכולים, כולם איבדו את היכולת "סתם להיות".
אולי אלה הדיה של קבוצת הורים שכולים שנאספים יחד למפגש טיפולי? אט אט הם יוצאים משתיקה רבת שנים. מי שחדל לשתוק מכיר לפתע בטעמו של המרק החם הנמזג במטבח, נהנה לרגע ממראה זרועותיה החשופות של רעייתו. שתיקה אפלה היא "תשליל החיים". כל אחד שולף לאיטו את הסיפור העצוב שלו, מציג בפני חבריו את תמונת הילד או הילדה שאינם. הם משחזרים זה בפני זה את רגע הבשורה, נקודת התפנית בחייהם, כשחדלו באחת "חיינו הקודמים", כשנעקר "שורש הנשמה". משאלתם של ההורים ליפול, לחדול, להיקבר - איננה מתגשמת. עליהם לחיות הלאה עם אסונם, ואנו הקוראים נעשים שותפים במסעם המסויט.
הסיפור מתחיל בזוג הורים אחד, במטבחו הפרטי, וחורג וחובק עוד ועוד הורים שגורלם דומה. האב, המוכר בספר בכינויו "האיש ההולך", יוצא למסעו המעגלי אל בנו, ל"שם", ובהדרגה מצטרפים אליו אימהות ואבות אחרים, שגורלם כשלו. כל אחת מהדמויות ורמזי סיפורה, משקפים, כמו בחדר מראות, פנים נוספות של השכול, האבל והאובדן.
האם ניתן להשלים עם אובדנים כאלה, ואיך זה קורה? בגלים, סחור סחור, לעולם לא בקו ישר, אומר גרוסמן, כמו אותן הקפות של שיירת ההורים שהוא חוזה. שאלות הרות משמעות עולות בשיחת ההורים: האפשר ללדת את הילד שנית, מחדש? האם יוכלו המתים להסביר לנו מה זה המוות? איך זה, כשמתים? ומה נגיד לך "שם" כאשר ניפגש? וגם הקריאה הנואשת: "צאו לנו מהחיים, שמעתם? הלוואי שתמותו". כל התיאוריות הפסיכולוגית על אבל יחגגו על הטקסט העדין הזה העולה עליהן אלף מונים.
המסע ל"שם" הוא גם רגרסיה, במונחים הפסיכולוגים, אך גם השתחררות, ירידה-לצורך-עלייה, או מה שהיה מכונה בפסיכואנליזה "רגרסיה בשירות האני". נראה לרגעים כי ישנה השלמה, החלמה, אולם, לתהליך ההשלמה הזה מחיר כבד; הזיכרון הולך ומצמצם את החיים שהיו, אף פעם אינו מכיל הכל. הניתן לעצור את התהליך? הניתן להפריד את הזיכרון מהכאב?
הסופר מגלה לנו כי דווקא באין מילים שולט הזיכרון בכל צבעוניותו. צליל שמו של הבן, כשהוא מעז להשמיעו, שווה יותר מאלף מילים, כמאמר הפתגם המפורסם אודות התמונה. אולם, גרוסמן מקבל על עצמו לכתוב באיזור הדמדומים שבו יש-אין-מילים, מה שהפסיכולוגיה תקרא השלב הטרום-מילולי של החוויה. או אולי לדבר ב'תהליכים הראשוניים ' של פרויד קשישא, ולא ב'תהליכים משניים ' כפי שכולנו מתקשרים במציאות. משימה פרדוקסלית! ובכל זאת, השכולים צמאים למילים, לדיאלוג שיש בו הכלה, הבנה, מגע עם האחר. התרגום של הרגש למילה הוא נס, ואולי אף הגאולה? היינו רוצים לקוות.
