מחשבות על אהבה וארוטיקה בטיפול
ד"ר ניצה ירום | 30/11/2018 | הרשמו כמנויים
מחשבות על אהבה וארוטיקה בטיפול
כמקובל, יש סודות נשיים שעליהם מתלחשים רק במפגשי בנות ללא גברים. גיל האישה הוא מהסודות הכמוסים.
ברצוני להתגאות: בתחילת החודש מלאו לי 75, לגבי מעולם גילי לא היה סוד. אני מתבוננת במראה ואני מכירה את דמותי המשתקפת, השיער הוא טבעי שלי – יותר דליל אבל איתו גדלתי, האף הוא אפי – שום סכין מנתחים לא עברה על גופי, הקמטים משתלבים מצויין עם דמותי. גם הסילואטה בסדר – אין לי צורך להרים שדיים ולא להגדיל תחת, ואני מתנועת בקלילות כראוי לאישה שפעילות ספורט היא חלק מאורח חייה.
בסוף השנה אחגוג 50 שנה להיותי פסיכולוגית, קבלתי דוקטורט בגיל 27, ויש לי פרספקטיבה ערה במבט על שינויי הדורות וההתפתחות החברתית מול מערכי הלימוד וההדרכה של אנשי המקצוע.
בצרוף מקרים, נערך השבוע באוניברסיטת חיפה יום עיון להשקת ספרי העשירי: "מצפן לזוגיות ראויה: מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות" . עבורי זאת חגיגה אמיתית שדנה בתוכן עבודתי ובפרי שמבשיל עם אורך חיי.
יום העיון היה מסכת הרצאות מקצועיות של אנשי מקצוע בגילאים שונים המשקפים שינויים שחלים במציאות ובמאפיינים של האוכלוסייה הצורכת טפול נפשי.
כבוד לי להודות לעמיתי: פרופ' רבקה יהב שארגנה את יום העיון ותימצתה את רעיונותי ותרומתם, פרופ' רחל לוי שיף מאוניברסיטת בר אילן שבצעירותי זכיתי לעבוד בצמוד אליה והציגה את ההתייחסות לאהבה ומין בימים שהיינו צעירות, ואת נשואי הנרקיסיסט. מבט על מטופלי ימינו הביא מר רועי סמנה, מורה ומדריך, שהציג שילוב בין הרעיונות המסורתיים לצרכי ימינו, הפסיכיאטר ד"ר ירון גילת סקר את הניסיונות להציג את האהבה והמשיכה דרך דימות מוח - ואת האלטרנטיבה הראויה, ולסיכום הציג ד"ר עמית פכלר את היחס בין המינים באוכלוסיות שונות בהומור גרפי חד ומשעשע. תודתי לכולם וגם לצוות שארגן את הכנס. מעל לכל תודתי למשתתפים הרבים.
במסגרת האירועים להופעת ספרי רואיינתי לעיתון נשים נפוץ, השאלה הראשונה של המראיינת הייתה: "איך אישה בת 75 כותבת על מין ?" והרי בשאלה זאת מוצגת הבורות המקובלת על החיים האינטימיים של האדם.
מין הוא צורך בסיסי של האדם מינקות ועד זקנה, היכולת שלו להשתתף עם אחר מאפשרת לו לחיות בפתיחות. ספרי עוסק בקושי להתחבר לזוגיות אינטימית, רבים קוראים לזה אהבה. ואולי כאן המפתח לחיים טובים יותר.
אני מוצאת עצמי מהרהרת במאמרו של פרויד 'העברת אהבה', שעולה כיום לפרקים בניסיון להתרפק אל האבות במציאות הטיפולית המסובכת שלנו. פרויד אמר שהעברת האהבה היא דרכו של המטופל, ובעיקר, של המטופלת - להחיות דפוס אהבה ולבטאו בטיפול – וצריך להכירו ולעבדו. ניתן לומר שהמטופלות דאז היו נשים בורגניות כדוגמת אנה או' או דורה, שהיו כלואות בביתן במהוגנות שנדרשה מהן - ללא אפשרות לקריירה, למין ולביטוי עצמי, והתאהבו ברופא ובמורה לפסנתר שלהן כדרכן לברוח מכלאן האינטלקטואלי והרגשי – אל החופש (המדומה) בטיפול. כיום הנשים הן משיגות וחופשיות.
אני נזכרת: ארבע פרקטיקנטיות הגיעו למחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי שבו עבדתי – ומיד כל החולים הכרוניים, הכבויים – התעוררו לחיים. חשבתי אז לעצמי: אולי הם חולים, אבל הם לא עיוורים ולא טיפשים. הפסיכולוגיות הצעירות היו חמודות לאללה.
בנימה זו אני מזמינה כל אחד לחשב את דרכו ויחסיו עם עצמו וזולתו.
