'טרנזיט' – מרחב מעברי
רות נצר | 9/10/2018 | הרשמו כמנויים
הסרט 'טרנזיט' (כריסיטיאן פטצולד 2018) שהוצג הקיץ באקרנים, הוא סרט מתח שמתרחש על רקע השואה, אבל מעבר לזה הוא סרט שעוסק בשאלות יסוד של ערכי החיים, מוסר ומחויבות לזולת, והצורך בקרבה אנושית ואהבה – וכל אלה לעומת דחף ההישרדות שענינו דאגה לעצם הקיום והינצלות מסכנה, שמכוונים את היחיד לדאגה לעצמו בלבד.
המתח שנובע מהעלילה המורכבת רבת התפניות מבטא את המתח הנפשי של גבורי הסרט ובעיקר הגבור הראשי, גאורג, פליט יהודי שמנסה ב – 1942 לברוח מצרפת למקסיקו, תחת זהות שאולה של סופר שהתאבד, שכתב ידו האחרון מצוי בידו. האסוציאציה שלי היא היא של וולטר בנימין שהתאבד במעבר הפירנאים (שמוזכר בסרט כפתרון אפשרי להמלט מצרפת) והשאיר את כתב היד של ספרו אצל פליטים שהצילו את כתב היד. בסוף הסרט מתאבדת גם אשה אנונימית שגאורג פוגש.
טרנזיט משמעו מעבר. העלילה מתרחשת במרסיי שהיא עיר המעבר אל ההצלה מעבר לים. גם סרטו הראשון של אותו במאי (2012 'ברברה') מתרחש בעיר שעל הגבול. גם הוא עוסק באותן דילמות של הצלת עצמך לעומת הצלת זולתך. בשני הסרטים הגבורים ממעטים לדבר. אנחנו חיים איתם את האינטנסיביות הבלתי מדוברת של הדילמות של הגבורים.
העלילה מתרחשת בעיר גבול, במצב קיומי שבגבול החיים והמוות ובגבול זהויות. קיום בגבול הוא קיום מעברי והוא קיום במרחב לימינלי. מרחב לימינלי (כמונח אנתרופולוגי שמיוחס לשלב הביניים בטקסי חניכה) מתאר קיום על סף מעבר בין קיום אחד לקיום אחר. זהו מרחב מאוים ובר חרות כאחד, שבו הכללים של הקיום הישן כבר אינם משרתים את האדם והכללים של העולם החדש טרם חלו עליו. המצב המעברי עשוי לערער את ערכי היסוד של האדם ואת זהותו. זה מקור המצוקה של האדם במחוז המעבר שהוא גם מרחב שמאפשר הכרעות חדשות. בסרט הזה מדובר בהכרעות של נאמנות אדם לערכיו ולעצמו האמיתי.
לקיום המעברי הנואש של המצב בסרט הזה מתווספת בסרט הזה גם שאלת זהותו של הגבור, יהודי שברח מגרמניה דרך צרפת, דובר גרמנית וצרפתית. הסרט אינו מזכיר את יהדותו כלל. הוא מאמץ לעצמו את זהותו של סופר שהתאבד, כיוון שלאותו סופר ממתינה ויזת כניסה למקסיקו וזו תהיה הצלתו. כשהוא מופיע בשגרירות למקסיקו בזהותו של ווידל הסופר, הוא בבעיית זהות מי הוא עצמו ואיך להופיע כאותו סופר. כשהוא פוגש את מארי, אלמנת הסופר, שאינה יודעת מי הוא, הוא מופיע בזהות עצמו גאורג, מבלי שתדע שהוא לקח על עצמו את זהות בעלה וכך הוא יכול גם להציל אותה כאשתו כביכול, שגם עבורה ממתינה הויזה.
מארי עצמה מופיעה בסרט כאנימה פתיינית, כדמות פתאומית מסתורית, צעירה יפהפיה, שברירית, שוברת לבבות, שמבטה כשל איילה מבוהלת רדופה. היא דמות מתעתעת, היא עזבה את בעלה ושוב מנסה למצוא אותו, ספק אם מתוך אהבתה אליו או מתוך רצונה ההישרדותי להגר בעזרתו למקסיקו. היא נאחזת בקשרים ארוטיים עם פליט אחר, רופא צעיר שיכול לקחת אותה איתו להפליג לארה"ב. אבל ברגע אחרון מתחרטת. היא מעדיפה לבוא עם זה שמתחזה לבעלה, ושוב לא ברור עד כמה היא בהיאחזות נזקקת נואשת, שמתאהבת בכל מי שמציע את עצמו לעזור לה, או אשה מניפולטיבית, פאם פאטאל שמשתמשת בגברים למען צרכיה.
גאורג, שאין אנו יודעים דבר על חייו הקודמים, יוצר קשר אבהי עם ילד, בן של חבר שלו שנהרג בדרך. המסירות שלו ושל הרופא לילד, והמסירות של שניהם לעזור למארי, הם הערכים הרגשיים המוסריים שהם ציר האנושיות של שניהם, ערכים שמאפשרים להם לעבור את תקופת המרחב המעברי החרדתי, את ה'טרנזיט' הלימינלי, ולצמוח מתוכו.
